שורד השבי טל שהם שוחרר בעסקה אחרי 505 ימים בשבי חמאס. במהלך תקופת השבי שלו הוא הוחזק יחד עם גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שנמצאים בשבי חמאס כבר 684 ימים. בריאיון לאסתי פרז בתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב, סיפר על הדאגה לחברים שנשארו מאחור ועל הניסיון להשתקם אחרי הגיהנום, כש-50 חטופים עוד נמצאים בו.
"אני מוקיר תודה כל בוקר כשאני קם על על כך שאני בבית והילדים בבית ואשתי עדי בבית. אנחנו קיבלנו את החיים שלנו בחזרה. מצד שני, אני קם כל בוקר עם גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד. אחרי הסרטון שחמאס הפיץ לפני מספר שבועות, המראות הקשים, הרעב הקיצוני שהם הרעיבו את אביתר ואני מאמין שגם את גיא, כל זה רודף אותי. אני רק מאחל לרגע שהם יחזרו הביתה יחד עם כל שאר החטופים".
האזינו לריאיון המלא
Error loading Partial View script (file: ~/Views/MacroPartials/OmnyEmbed.cshtml)במסגרת המאבק להשבת החטופים, טל מקפיד לספר את הסיפור שלו ולהעיד על מה שקורה לחטופים, עשרות מטרים מתחת לאדמה: "את החוויה עצמה של להיות שם במנהרה צרה, ללא אוויר, ללא חמצן, עם לחות מטורפת, בלי מקלחת, בטינופת ותחת עינויים והתעללויות - זו חוויה שמאוד קשה להסביר אותה במילים".
"לקח הרבה שבועות עד שאני הצלחתי לנשום ובאמת למלא את הריאות בחמצן. לקח שבועות עד שהקירות הפסיקו לסגור עליי. לקח הרבה זמן לעבור את התחושה של לחיות בקבר מתחת לאדמה, כשכל רגע מטען יכול להתפוצץ שם - כי יש מטען בתוך המנהרה הזאת - ולקבור את כולנו מתחת להריסות".
"אמרתי הרבה מאוד פעמים לגיא ולאביתר - בסוף התפקיד שלנו שם בפנים הוא לא לחלץ את עצמנו והוא לא לדאוג לעסקה ולדאוג שהמלחמה תסתיים, אלא פשוט לשרוד כל יום. שום דבר אחר לא חשוב שם למטה, בשונה מעכשיו עבורי פה".
לדבריו, יש רגעים שבהם הייאוש גובר על התקווה: "אני קיבלתי על עצמי את האפשרות שחיי יסתיימו שם למטה, ומצד שני ידעתי שבבית מחכים לי אנשים אהובים ואני אעשה כל מה שאני יכול בשביל להישאר לא רק חי, אלא גם שפוי. כדי שאם אני אצא משם, לילדים שלי יהיה אבא לחזור אליו, ולאשתי יהיה בן זוג".
"שמעתי את המילים האלה גם מאביתר וגם מגיא, את השאלה שאם אנחנו סובלים כל כך, ולמשך כל כך הרבה זמן, רק בשביל למצוא את מותנו בתוך המנהרה, אז למה למשוך? למה לנסות להיאבק אם בסוף התוצאה היא מוות?".
"לראות את ההפגנות מהמנהרה, בתנאים תת-אנושיים - זה נותן אור"
טל סיפר על רגעים של תקווה מהשבי, הראשון מהם היה ביום ה-50, אז השתחררו אשתו, ילדיו וקרובות משפחתו בעסקה. למרות שהוחזק בנפרד מבני משפחתו, הוא זכה לקבל מהם אות חיים: "אחד המפקדים שהיה גם השומר שלי בשלושה ימים הראשונים וגם היה בקשר עם השומרים של אשתי והילדים, כנראה שנכנסנו לו מתחת לעור. הוא החליט כמחווה של רצון טוב להעביר לי מכתב ממנה".
"ביום השחרור שלהם קיבלתי מכתב שמתאר שהם נחטפו ושכולם, כולל הנשים והילדים, עומדים להשתחרר. הוא איים שאם אני אספר את זה למישהו הוא יהרוג אותי, ונתן לי לקרוא את זה פעם אחת ולקח אותו. אבל זה כל מה שהייתי צריך. זה נתן לי המון".
טל התייחס גם ליום השביתה למען החטופים בו השתתפו מאות אלפים מרחבי הארץ. "אחד הדברים שנתנו לי תקווה בגיהנום בתוך עזה היה שלא שכחו אותנו, שעדיין מפגינים ועדיין אנחנו חשובים עבור האנשים, שלא חזרו לסדר יום הרגיל שלהם".
"במרץ 2024 בגלל הרמדאן אפשרו לנו לצפות באל-ג'זירה בימי שבת, לראות את ההפגנות, וראיתי קרובת משפחה מחזיקה את השלט שלי. וואו. זה עבורי היה אחד הרגעים הכי מעוררי תקווה שהיו לי במהלך השבי. קשה קשה לתאר את התחושה הזאת שאנחנו מוחזקים על ידי ארגון טרור רצחני בתנאים תת-אנושיים, אבל יש קצה, קצה של אור שם במרחק, ולא נשכחנו".
"אמרתי לגיא ואביתר שאני אוהב אותם, שעוד מעט הם יהיו בבית. הייתה הרגשה שאולי לא נתראה יותר לעולם"
טל שיחזר את יום השחרור שלו ואת הפרידה מגיא ומאביתר: "באותו יום כבר כבר ידענו שעומר ואני עומדים להשתחרר. הם אמרו לנו שהם יבואו לקחת אותנו ביום שישי, זה היה יום שלישי. אז חשבנו שיש לנו עוד כמה ימים להיפרד. ואחרי שאכלנו ארוחה גדולה, בהפתעה, הם העירו אותנו מוקדם באותו יום".
"לקחו אותנו לחדר אחר בתוך המנהרה, בתוך רשת המנהרות שמעולם לא היינו בו, כי הפעם הם לא נתנו לנו לראות מה קורה מחוץ למנהרה שאנחנו נמצאים בה. ובאותו חדר הם הגישו לנו מגש גדול של אורז ובשר, כמובן לעיני המצלמות, ואכלנו עם המפקד הבכיר באותו צוות, שתינו קפה, וחזרנו למנהרה שלנו וחשבנו שיש לנו עוד שלושה ימים להיות ביחד. אבל הם הגיעו אחרי כשעתיים ואמרו שאנחנו צריכים לצאת עכשיו. אז נאלצנו להיפרד בחופזה".
"הם מאוד שמחו עבורנו שאנחנו יוצאים הביתה, הם שמחו שנוכל להעביר למשפחות שלהם ולחברים מסרים, לספר להם מה מצבם ומה הם עברו עד לאותו שלב. הם קיוו וכולנו קיווינו שמיד אחרי שאנחנו נצא יהיה את המשא ומתן על שלב ב' ושגם הם יחזרו הביתה. קיווינו גם שהם יקבלו יותר אוכל, כי עכשיו האוכל יתחלק רק בין שניים. מה שבכאב רב ראינו כולנו שלא קרה מהסרטון שחמאס פרסם".
"אמרתי להם שאני אוהב אותם, שלא יאבדו את התקווה, שעוד מעט הם יהיו בבית. אבל יחד עם זאת, גם הייתה תחושה - ששמעתי עליה בעבר מסיפורי שואה - שבני משפחה ומכרים נפרדים עם הידיעה שאולי הם לא ישובו להתראות יותר לעולם. זה היה מאוד חפוז. לא היה הרבה זמן לחשוב על מה שקורה כי מיד אחרי זה הוציאו אותנו ובכיסויי עיניים לריצה במסדרונות של המנהרות. וגיא ואביתר נותרו מאחור".
טל נזכר ברגע אחד מיום השחרור שלו: "נכנסתי לתא שירותים כמו ששמים בחתונות שטח, מאובזר היטב ונקי, שלא היה לי כזה חודשים על חודשים במנהרה. אחר כך הגיעה מקלחת חמה ומנחמת בבסיס רעים, ופעם ראשונה מזה תקופה כל כך ארוכה, מ-7 באוקטובר, שאני מוצא את עצמי רגע לבד תחת מים חמים במקלחת. התחושה הזאת של להיות לבד היא היא כל כך מובנת מאליה, אבל אנחנו היינו כל הזמן ביחד. זה רגע של הכרות מחודשת עם האפשרות הזאת של להיות עם המחשבות שלי והרגשות שלי בלי שאף אחד אחר נמצא בסביבה. ואחרי כן, מפגש כל כך מרגש עם עדי, עם הילדים".
טל ביקש להעביר מסר לחבריו שנותרו במנהרות: "גיא, אביתר, אם אתם שומעים אותי עכשיו, אל תאבדו תקווה. אני יודע שהמצב קשה ונראה בלתי אפשרי, ויכול להיות שאתם בייאוש עמוק מאיך שהדברים התנהלו עד עכשיו, אבל לא שכחנו אתכם, אנחנו נלחמים עבורכם, ואני כל כך מקווה שבקרוב אנחנו נוכל להיפגש שוב וכל הסיוט הזה יוכל להיות מאחוריכם. אני כל כך מקווה שכל החטופים פשוט יוכלו לחזור הביתה לאהוביהם, ושנוכל לתת לפצע המדמם הזה להתחיל להגליד".
