רס"ב במיל' ליאור רודאיף הובא היום (שני) למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ ניר יצחק, אחרי יותר משנתיים שהוחזק בשבי חמאס. הוא היה נהג אמבולנס וחבר כיתת הכוננות, וייטמן לצד חבריו שנפלו איתו באותו הקרב. הוא היה בן 61 בנופלו והותיר אחריו את אשתו יפה, את ארבעת ילדיו - נעם, נדב, בר ובן ואת שלושת נכדיו, תומר, דגן ושי.
בתו, נעם כץ-רודאיף נפרדה ממנו: "יותר משנתיים שאתה לא פה, אבל אתה כל כך נוכח. לימדת אותנו לצחוק על הכול גם כשכואב, שזה מרפא את הנפש", כך ספדה לו מעל לקברו.
היא שיתפה באימה שאחזה בה באותה השבת, כשנפל לצד חבריו, וקיוותה שלא הרגיש שהיה לבד. "אני נחרדת מהמחשבה על מה שראית באותו הבוקר, ממה שעברת. אתם הייתם לבד".
"הכעס שזה קרה לכם, שהמדינה לא הייתה שם שהצבא שהבטיח שתוך דקות הוא יהיה שם. 763 ימים שהפקירו אותך, זה היה מסע ארוך מדי, כואב מדי, מסע ללא סוף טוב, אבל סוף סוף - יש לו סוף".
בנו, בן רודאיף המשיך: "באיזה עולם היית צריך להקריב את חייך בצורה כזו? באיזה עולם קוברים אותך אחרי שנתיים? מי היה מאמין שנצטרך להילחם על להחזיר אותך? אבא, אתה איתי בכל צעד, בכל נשימה וגם בחלומות בלילה. אוהב אותך אבא. אני עוד אבוא לבקר אותך הרבה".
יפה, אשתו של ליאור, הספידה: "הקלה שאתה זוכה לקבורה ראויה באדמת עליה הגנת ונלחמת. כמה היית גאה לראות את הילדים שלנו מגלים עוצמות במאבק להשבתך. כמה הם דומים לך, כמה אתה חסר. סליחה שלקח הרבה זמן ושלא באמת נפרדנו בבוקר ההוא".
בצה"ל נמנעו משך תקופה ארוכה מלהתייחס לתפקידו בכיתת הכוננות של הקיבוץ, אך רעייתו של רודאיף יפה, סיפרה על כך השבוע בכאן רשת ב': "ליאור היה סגן הרבש"צ בקיבוץ ניר יצחק, התעוררנו ב-7 באוקטובר כמו כולם ב-06:29, להרבה מאוד צבע אדום. אחרי כמה דקות ליאור הבין מה קורה והזעיק את טל חיימי, והוא יצא ברבע לתשע בבוקר, שלח לי הודעה לסגור את הבית".
"בדיעבד אנחנו יודעים שכבר ב-09:30, הם לא היו בחיים, לאחר שניהלו קרב הרואי. הרבה בזכותם הקיבוץ שלנו ניצל ולא הגיע למצב של כפר עזה, בארי וניר עוז. לא נרצחו אנשים בקיבוץ, מעבר לאנשי כיתת הכוננות, כן נחטפו".
הוא נולד בארגנטינה וכשהיה בן שבע עלה לישראל עם משפחתו, לקיבוץ ניר יצחק שם בנה את ביתו. קרוביו מספרים שהיה אדם של נתינה לכל סובביו ואף התנדב במשך 40 שנה כנהג אמבולנס במועצה אזורית אשכול וכחבר כיתת הכוננות של קיבוץ ניר יצחק.
