אביטל דקל חן, אשתו של שורד השבי שגיא דקל חן, שיתפה היום (שני) בריאיון בתוכנית "בחצי היום" על ההתמודדות המשפחתית עם הפצעים שנותרו פתוחים מאז 7 באוקטובר - ועל המשך המאבק על שובם של שלושת החטופים הנותרים.
"בסוף, הסיפור של החטופים, קצת יורד מהכותרות ואנשים יחזרו למסלולם ולשגרה אחרי שהם נאבקו איתנו. משפחות החטופים יצטרכו לחיות עם זה לנצח", אמרה דקל חן. היא הדגישה כי "הפחד הכי גדול של משפחות החטופים היה להישאר בין האחרונים. ככל שהמספר ירד והעולם התרגל, אנחנו פחדנו להישאר בדבר הזה לבד".
שגיא דקל חן, שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר, חזר לפני תשעה חודשים משבי חמאס אחרי 498 יום במנהרות בעזה, ללא אור יום ובמנותק מהתקשורת. אשתו אביטל, יחד עם בנותיו בר (כיום בת שמונה) וגלי (ארבע) שרדו את הטבח בניר עוז, ובתו השלישית, שחר-מזל, נולדה כמה חודשים לאחר חטיפתו. על לידתה לפני שחרורו.
האזינו לריאיון המלא עם אביטל דקל חן בכאן חדשות ברשת ב'
"נכון שאומרים השד לא כזה נורא? אז במקרה שלו, השד באמת כזה נורא", הוסיפה אביטל, "האכזריות שהייתה שם היא בלתי ניתנת להסברה ולתיאור, ואני חושבת שהרבה פעמים לא רואים את זה, אז קשה להבין עד כמה זה היה קשה - וזה היה מאוד-מאוד קשה". היא מציינת כי על משפחות החטופים "להתמודד עם האסון הזה ועם המשברים שעוד יבואו ואני אצטרך עדיין להיות חזקה בתוך הדבר הזה - וגם שגיא".
על תשעת החודשים מאז שחזר מהשבי, סיפרה: "זה הרגיש שהוא חזר וזה באמת שגיא שלי. אנחנו קמים למציאות של הורות, של שלוש בנות שצריך לארגן בבוקר אז עוד אין זמן לעכל ואנחנו כבר בהכנת סנדוויצ'ים". היא מדגישה כי בעלה "לא חזר בדיוק אותו בן אדם. בסוף, כשאתה עובר אירוע כזה קיצוני אז זה לא כל כך פשוט, אבל בסוף זה אותו שגיא שאני מכירה... אותו בן אדם שיתפתי בו בגיל 14 שעבר איתי את כל מסע החיים וגם את הדבר הזה בסוף עברנו ביחד. וניצחנו את זה, פשוט ניצחנו".
על הליך השיקום ועיבוד הטראומה מהשבי, מסבירה אביטל כי בעלה "מאוד-מאוד רוצה להתקדם בחיים – ולא לשקוע בעבר". "למרות שזה תמיד מציף באירועים מסוימים וברגעים כאלה ואחרים, אבל הוא בן אדם של עשייה ושל באמת הסתכלות קדימה", היא מוסיפה, "ואני מאמינה שהוא בדרך הנכונה. זה מה שעושה לו טוב, אז הוא פחות משתף קשה לו. מאוד קשה לו לחשוף את מה שהוא עבר שם".
שלושה חטופים חללים נותרו בשבי חמאס בעזה: דרור אור, רן גואלי וסודתיסאק רינתלאק. "יש שלוש משפחות שעדיין בתוך הסיוט הזה", הוסיפה דקל חן, "הפחד הכי גדול עלול להתממש, שהם מרגישים שהם קצת לבד בתוך הדבר הזה – וזה נורא, כי אסור לנו לתת להם את ההרגשה שאולי הם לבד בתוך זה, חייבים להיות עבורם שם".
לגבי האפשרות של חזרה למגורים בקיבוץ, אמרה דקל-כי "לצערי אני לא מסוגלת לחזור לניר עוז. כשאנשים רואים את זה בעיניים הם מבינים, פחות או יותר, מה תושבי קיבוץ ניר עוז עברו באותו יום. מאות של מחבלים נכנסו לרחבי הקיבוץ באין מפריע, לא נורתה יריה אחת מצד הצבא. הפחד שיש לי היום להסתובב שם עם הילדות שלי הוא נראה לי לא הגיוני". היא סיפרה כי אחת מבנותיה עדיין לא מוכנה להיכנס לממ"ד בדירתם הזמנית בקריית גת: "היא מפחדת מהדבר הזה, מה'להיכנס לשם'. אז האם אני כאימא יכולה, אחרי כל מה שהיא עברה, להעביר אותה לקיבוץ ולהבטיח לה שהכול יהיה בסדר? אני לא מוכנה. הילדות שלי סבלו מספיק".
