סרטון אימה קצר - ששינה את כללי המשחק בישראל, עלה לאוויר השבוע לפני עשר שנים, בדצמבר 2015. הוא לא תקף פוליטיקאים, אלא סימן אזרחים כ"סוכנים זרים". מממרחק הזמן, זהו הרגע שבו הוויכוח הישראלי עבר מפוליטיקה של דעות לפוליטיקה של בגידה.
אם תפתחו את ארכיוני העיתונים של אמצע דצמבר 2015, הכותרות הראשיות יספרו לכם בעיקר על "אינתיפאדת היחידים". פיגועי דקירה, דריסות, והתחושה המעיקה ברחובות. אבל במקביל, מתחת לפני השטח וברשתות החברתיות, התחוללה מלחמה אחרת לגמרי. מלחמה על התודעה הישראלית.
ב-15 בדצמבר 2015, יום שלישי, תנועת "אם תרצו" העלתה לרשת סרטון ששינה את הכללים. זה לא היה סרטון תעמולה רגיל. עם מוזיקה של סרט אימה וקריינות מאיימת, הוא הציג את פעילי ארגוני זכויות האדם – לא כיריבים פוליטיים לגיטימיים, אלא כ"שתולים": סוכנים זרים, חפרפרות הפועלות מבפנים בשירות האויב. המשפט המצמרר "בזמן שאנחנו נלחמים בטרור... הם נלחמים בנו" הדהד מקצה לקצה.
בבת אחת, השיח הישראלי נחצה. פעילי עמותות סומנו בשמות ובתמונות כבוגדים. אבל כדי להבין איך הגענו לרגע הנפיץ הזה ב-2015, אי אפשר להסתכל על האירוע במנותק. צריך להבין את תהליך ההבשלה של ה"אויב מבפנים".
שורשי החשדנות: מהקרן ועד V15
במשך שני עשורים מאז רצח רבין, השימוש במונחים כמו "בוגדים" נחשב לטאבו. החברה הישראלית חיה בתוך "צו פיוס" מדומה. אולם מתחת לפני השטח, התסכול בימין בעבע.
כבר ב-2002, פרופ' ג'רלד שטיינברג הקים את ארגון "NGO Monitor" והחל לפרסם דו"חות מנומקים על המעורבות הכספית של ממשלות זרות בישראל. הדו"חות האקדמיים הללו הפכו ב-2010 לנשק יום הדין של תנועת "אם תרצו" בקמפיין הבוטה הראשון שלהם: הכרזות של נעמי חזן, נשיאת הקרן החדשה לישראל, עם קרן על המצח. שם נולד הנרטיב: הכסף הזר הוא האיום האסטרטגי.
אבל הטריגר המיידי לפיצוץ של דצמבר 2015 הגיע תשעה חודשים קודם לכן. בבחירות 2015, הימין הישראלי הרגיש תחת מתקפה בינלאומית משולבת. ארגון V15, שנעזר ביועצים אסטרטגיים של ברק אובמה ובכסף של תורמים אמריקנים, ניסה להחליף את השלטון. נתניהו אמנם ניצח, אבל הטראומה נשארה צרובה. קמפיין "השתולים" בסוף השנה היה, בעיני יוצריו, מתקפת הנגד: "הם ניסו להפיל אותנו עם כסף זר בבחירות? אנחנו נחשוף אותם כסוכנים זרים בעמותות".
שבוע של הסרת כפפות
השבוע ההוא בדצמבר 2015 היה שבוע של "הסרת כפפות" טוטאלית. יום אחד בלבד לפני "סרטון השתולים", ב-14 בדצמבר, נחצה קו אדום נוסף מכיוון מפתיע.
ערוץ 20 (לימים ערוץ 14), אז ערוץ נישה בתחילת דרכו, פרסם פוסט חריף נגד לא אחר מאשר נשיא המדינה דאז, רובי ריבלין. הסיבה הייתה השתתפותו בכנס בניו יורק שבו נכחו גם נציגי "שוברים שתיקה". המילים שנבחרו היו מזעזעות: הנשיא הואשם בכך שהוא "יורק בפרצופם של חיילי צה"ל".
תמונת המצב הייתה ברורה ומבהילה: תוך 48 שעות, גם נשיא המדינה – איש הליכוד ובית"ר ירושלים – וגם פעילי השמאל, סומנו באותה תווית בדיוק: האויב מבפנים.
כשהקפיץ נמתח רחוק מדי
ההצלחה הראשונית של יוזמי הקמפיין הייתה מסחררת. חודש לאחר מכן, בינואר 2016, הם השיקו את קמפיין "השתולים בתרבות", וסימנו רשימה שחורה של אמנים כמו גילה אלמגור, עמוס עוז ורבקה מיכאלי כבוגדים, רק בשל חברותם במועצות ציבוריות של ארגוני שמאל.
כאן, הקפיץ נקרע. הגינוי הציבורי היה נרחב וחוצה מחנות. אפילו בימין לא יכלו לשתוק יותר. שר החינוך דאז, נפתלי בנט, יצא באמירה חריפה וכינה את הקמפיין "מביך, מיותר ומבזה". בעקבות הלחץ, "אם תרצו" נאלצו להתנצל, והמנכ"ל מתן פלג השעה את עצמו זמנית.
המורשת: מ-2015 ל-2025
אז מה נשאר לנו מכל זה, עשור אחרי? במבחן המעשה, המחנה שיזם את הקמפיין הצליח לחוקק ב-2016 את "חוק העמותות", שחייב שקיפות על מימון זר. האירוניה היא שהכסף לא הפסיק לזרום; מדינות אירופה דווקא הגדילו את התמיכה כאקט של מחאה.
אבל במבחן התודעה? שם הניצחון היה מוחלט. המילה "שתול" אולי נעלמה מהשלטים, אבל הרעיון נשאר וחילחל עמוק לתוך ה-DNA הישראלי. הזרעים שנזרעו ב-2010 נגד "הקרן", והושקו ב-2015 נגד "השתולים", הפכו אחרי ה-7 באוקטובר 2023 לגידולי פרא של ממש.
אם ב-2015 הזדעזענו כשקראו לפעיל בצלם "סוכן זר", ב-2025 תיאוריות קונספירציה על "בגידה מבפנים" מופנות כלפי הרמטכ"ל, ראש השב"כ ומפקדי צה"ל. החשדנות הזאת הפכה לאורחת קבועה, ומטרידה מאוד, בלב השיח הישראלי. וזו, כנראה, המורשת האמיתית והכואבת של אותו שבוע בדצמבר.
