שורדת השבי ארבל יהוד בהצהרה לציון 600 ימים לתחילת המלחמה והשבי:

"ב-7 באוקטובר נחטפתי מהבית שלי בקיבוץ ניר עוז, יחד איתי נחטף גם בן זוגי, אריאל קוניו. שלוש שעות לאחר שנחטפנו הופרדנו בכוח, מאז לא ראיתי אותו, לא שמעתי ממנו. החרדה לגורלו לא מרפה ממני לרגע. זה חייב להיפסק וזה יכול להיפסק. ממשלת ישראל ניצבת בפני הכרעה אחת: הצלה או הפקרה. כשישראל מפוצצת עסקאות, היא מפוצצת אותן על הראש של בני הערובה, התנאים שלהם מיד מחמירים, המזון מצטמצם והלחץ גובר. הפצצות ופעולות צבאיות לא מצילות אותם.

הן מסכנות את חייהם. אני דוגמה חיה למה שיכול לקרות כשהמדינה מתעקשת בלי לפוצץ עסקה – כשחמאס הודיע שאני לא חוזרת בפעימה הראשונה וגם לא בשנייה, ישראל לא ויתרה, לחצה, אבל לא הרימה ידיים. התעקשה ולא פוצצה – כך השתחררתי לבסוף אחרי 482 ימים בגיהינום. הנראות שלנו אולי מטעה, היא אולי נותנת למקבלי ההחלטות תחושה שאפשר עוד לחכות, שיש זמן, שאפשר להשאיר אותם שם עוד קצת, אבל אין זמן, אין אפילו שנייה אחת מיותרת."