בשבועות האחרונים שתלו לנו בראש תרחיש רומנטי במיוחד: ישראל וארה"ב יפציצו מטרות שלטוניות באיראן, אזרחים איראנים אמיצים יצאו בהמוניהם לרחובות, המשטר האיראני ייפול, ואז יגיע לטהראן משיח על חמור עם כנפיים - שהוא למעשה מטוס - ויושיע את האיראנים המסכנים ואת העולם כולו. וממש עוד מעט נשב לנו בשיראז, נאכל חורשט סבזי ונשתה קפה.
לא צריך להיות מומחה גדול לאיראן כדי להבין שהסיפור הנפלא הזה כנראה לא עומד להתממש בחודשים הקרובים, ולא מופרך שגם לא בשנים הקרובות. מספיק להקשיב למה שאומרים בימים האלה בכירי השלטון בוושינגטון ובירושלים - כלומר, טראמפ ונתניהו.
אז בואו נכתוב תסריט קצת פחות רומנטי: המשטר האיראני לא רק שלא נופל, הוא מבצר את שלטונו; משמרות המהפכה הופכים להיות השליטים בפועל והעם המסכן (מה זה בכלל "עם" במדינה שחיים בה יותר מ-90 מיליון בני אדם מעשרות קבוצות אתניות?) חי תחת שלטון שדומה יותר לסין או, רחמנא ליצלן, לקוריאה הצפונית. מדובר במנגנונים מדכאים ועוצמתיים, שבהם משרתים אנשים שתלויים במערכת על מנת להאכיל את ילדיהם.
המערכת הזאת לא צריכה לגיטימציה בינלאומית ובטח לא לגיטימציה פנימית, היא רק צריכה שוק נפט יציב. כל עוד הנפט האיראני מסיים בבתי זיקוק בסין, למשטר הזה יש מספיק מזומנים כדי לשמן את עצמו ולהבטיח שהנשק יישאר מכוון פנימה, אל הרחוב.
אם בכל זאת זה לא מספיק, המשטר עשוי להבין שהפעם באמת הגיע הרגע שבו עליו לעשות את "מעשה קוריאה הצפונית": לקחת את האורניום המועשר שמוטמן אי שם, להעשיר אותו עוד יותר ולפתח פצצת גרעין - מתוך הבנה שאחרי המלחמה הנוכחית, זו תהיה תעודת הביטוח היחידה להמשך שלטונו. מיותר, אגב, לציין שהאורניום הגיע לרמת ההעשרה הנוכחית שלו באורח פלא רק לאחר ביטול הסכם הגרעין, כן?
אז אביב איראני - או פתיחה של מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון?
