הרבה שעות שרפנו באולפני הטלוויזיה על היערכותה של ישראל למלחמה, אך בשבועיים האחרונים הזדמן לי לבחון אישית שתי מערכות עצומות שכל ישראלי מכיר - מערכת הבריאות אל מול מערכת החינוך - ולתהות מה הביא לפער הבלתי נתפס בין הצלחה באחת, לכישלון באחרת.
נתחיל בבעייתית: כל מי שיש לו רבע ילד יודע ומרגיש עד כמה אין פה "רציפות תפקודית", "פעולה תקינה" או כל הבטחה אחרת שלא התקיימה. בתחילתו של השבוע השלישי למלחמת איראן השנייה, הלימודים בבתי הספר עדיין מתבססים על הזום ומפגשי גוגל-מיטס.
אכן, זה מאוד מרשים לראות ילדי כיתה א' לומדים חשבון ושפה דרך הזום, וזו רק דוגמה קטנה לנחישות של המורים לייצר פה מעט שגרה, אבל זו אינה תכנית לטווח ארוך. ודאי לא כששר החינוך קיש אמר רק אתמול כי "לא נחזור ללימודים כל עוד הירי לא יפסק, גם אם זה יימשך אחרי פסח". במקומות העבודה - שגרה מדומיינת. אבל לא במסגרות החינוכיות. על ילדים מתחת לגיל 3 בכלל אין על מה לדבר.
תקווה היא אינה תכנית פעולה. הפער בין איך זה נראה כשמערכת הבריאות התכוננה למלחמה, לבין איך זה נראה כאשר במערכת החינוך סומכים בעיקר על הסבתא והסבא - אינו סביר
מנגד, בימים האחרונים יצא לי לראות במו עיניי איך זה נראה כאשר מתכוננים למלחמה. תוך זמן קצר, בית החולים שיבא ירד כולו אל מתחת לאדמה. המיון כולו נפרס בחלל תת-קרקעי, כולל מערכי ההדמייה הנדרשים. כאשר שוגר טיל מאיראן לאזור, בדיוק בהמתנה לבדיקה, הדבר היחידי שנשמע היו הצלצולים בטלפונים הסלולריים.
חדרי הניתוחים גם הם המשיכו לפעול כאילו כרגיל תוך כדי אזעקות (במקרה שלנו הייתה אחת בכניסה ואחת ביציאה, שחס וחלילה לא נפספס). יותר מ-1,100 ניתוחים בוצעו בבית החולים שיבא בשבועיים הללו, ונרשמו 400 לידות. זו מציאות ישראלית כל כך לא נורמלית, שזה היה כמעט מעורר השתאות לראות את האופרציה הזו מהצד: הפגייה שמוצבת ליד מחלקת אף אוזן גרון, מחלקה כירורגית אחת ליד השנייה, ובאמצע הרבה מאוד כוסות קפה ממותגות של בית החולים, עם הכיתוב "תקווה ללא גבול".
העניין עם תקווה הוא שזו אינה תכנית פעולה. כדי להגיע למצב שבו בית חולים ממשיך באמת לתפקד תחת אש צריך שתהיה תוכנית, מדיניות, תרגול, ולא מעט כסף. זו חוויה אישית כמובן, אבל הפער בין איך זה נראה כאשר מערכת הבריאות התכוננה למלחמה, לבין איך זה נראה כאשר במערכת החינוך סומכים בעיקר על הסבתא והסבא, אינו סביר.
ההדחקה, כך נראה, היא מערכתית. ישראל מתקרבת לציון שנתיים וחצי של מלחמה. מאז 7 באוקטובר 2023 הרבה השתנה כאן, חוץ מנתון אחד בסיסי: אנחנו מדינה במלחמה. לעתים היא עוצמתית יותר, לעתים פחות, אבל זה מצב הצבירה הבסיסי. אלו הם חיינו בזמן האחרון, והיה נדמה שכבר התרגלנו.
אבל דווקא המלחמה הנוכחית מול איראן מדגישה שוב עד כמה ישראל לא באמת ערוכה לעימות מתמשך בסדר גודל כזה. צה"ל לא נבנה כדי לעמוד במלחמות כה ארוכות. מי שסופר את מלחמת איראן הנוכחית רק מחיסול חמינאי שוכח תקופה כה ארוכה של הגבלות, מקלטים, הנחיות, דריכות, ביטולי טיסות ועוד.
צה"ל גם לא הונחה להיערך למלחמה בסדר גודל כזה. דוקטרינת הביטחון של נתניהו שנכתבה בשנת 2018, המסמך היחידי שנוסח ומהווה סוג של קריאת כיוון מדינית-ביטחונית במשך כל שנות שלטונו, מדברת על החשיבות בקיצור משך המערכה.
"עורף מדינת ישראל יהיה מוגן פיזית ואקטיבית מפני אש תלולת מסלול צפופה ומדויקת, ומפני התקפות קיברנטיות ואחרות, על מנת לצמצם את הנזק הצפוי במלחמה ולאפשר החזרת המשק לפעולה תקינה במהירות האפשרית", נכתב במסמך של נתניהו, תחת ההבטחה כי "מדינת ישראל תקיים רציפות תפקודית בכלל המערכים הלאומיים".
מאז 7 באוקטובר 2023 הרבה השתנה כאן, חוץ מנתון אחד בסיסי: אנחנו מדינה במלחמה. לעתים היא עוצמתית יותר, לעתים פחות, אבל זה מצב הצבירה הבסיסי
אחר כך יש הסבר מהם בדיוק, אליבא דנתניהו: "פו"ש מדינתי וצבאי, שירותים מצילי חיים, תשתיות קריטיות ובכללן מערכי האנרגיה, המזון והמים, התקשורת ועורקי התעבורה הלאומיים". לא מפתיע ששירותי חינוך אינם נכללים במסמך של נתניהו. אולי בעיניו חינוך הוא תחביב בלבד, משהו שאפשר לדחות עד אין קץ.
יש לא מעט שאלות על המשך המערכה הזו, ומה בדיוק ישתנה בה כדי למנוע את הסבב הבא מול איראן. כדי להמשיך לדבר במונחי "עורף חזק", "החוסן הישראלי" ו"רציפות תפקודית" צריך קודם כל להבין שאי אפשר באמת לתפקד כאשר המשק פתוח ו"עובד" - ומערכת החינוך לא.
