כשיצאתי מזירת נפילת הטיל, 100 קילוגרם של חומר נפץ, שנפל הבוקר ליד הבית שלי בתל אביב, החלטתי שאני אכתוב משהו טוב.
למשל על דרורה, בת 75, תל אביבית קשוחה עם קול צרוד ומנוי לפילהרמונית שישבה לבדה בבית קפה מנופץ, "הכל בסדר", אמרה לי עם חיוך שבור, אבל הידיים שלה לא מפסיקות לרעוד. היא גרה ממש מעל המקום שבו פגע הטיל. אני לא הראשון שהבחין בה, היו כבר חמש שכנות לפני שהציעו לה מים, הכינו לה תה ודאגו להזעיק את הפסיכותרפיסטית מהקומה העליונה שתעשה איתה שיחה ותציע כדור הרגעה. אני מדבר אתכם על פחות משעה אחרי הפיצוץ וכבר בניין שלם התגייס לעזור לדרורה.
אני רוצה לספר לכם על אשתו של כתבנו התותח לענייני ערבים רועי קייס. עד הבוקר לא היה לי מושג שרועי שכן שלי. כשהתקרבתי לזירה הוא עמד לו בתנוחת הטום קרוז שלו בין שברי התריסים, הצביע על החלון השבור ואז הציג לי את אשתו. מקסימה, חודש שמיני, בטן ענקית, עטופה בשמיכה. גם היא קצת רועדת. חיבקתי אותה ואמרתי לה שתעזוב את כל השטויות, מה זה טילים? היא לא מבינה איזה אושר עצום מחכה לה, ילד ראשון, כמה החיים עומדים להשתנות לטובה.
כשאמרתי לה את זה נהיו לה דמעות בעיניים, אפילו אצל רועי בצבצה לחלוחית. חשבתי לרגע על המבט ההמום של הבן שלי שיצא מהמקלט הבוקר כולו ניסיון להיות קול, אבל אני מזהה אותו מקילומטרים. היה לו חיוך גדול של ילד המום מפיצוץ מטורף. עוד שריטה שהתקופה האיומה הזאת שרטה אותו. מה יהיה על הילדים האלה כשיגדלו? ומה יחכה להם פה? סבבים אינסופיים של מלחמות? אני מגרש את המחשבה הזאת מהראש. הבטחתי לעצמי לכתוב משהו טוב.
אז אני אספר לכם על השכנים שלי שהציעו לבן שלי מים, משחק שחמט, חיבוק. אני גר בבניין שחצי מהדיירים שלו דתיים וחצי חילונים. לפני כמה שבועות עשינו במקלט קריאת מגילה. יש פה כל יום שישי קבלת שבת. בלי סיסמאות, בלי קיטש, בלי צו פיוס. מקטרים ביחד, צוחקים ביחד, רועדים ביחד. גם זו תל אביב. הרב לאו, עוד שכן בשכונה, אמר לי פעם בפגישה בטלוויזיה: "בלמות ביחד אנחנו אלופי עולם. בלחיות ביחד - בקושי טירונים". אני מקווה שהמלחמה האינסופית הזאת העלתה אותנו קצת בסולם הדרגות של הסולידריות.
אני מקווה שהמלחמה האינסופית הזאת העלתה אותנו קצת בסולם הדרגות של הסולידריות
הדרך חזרה מזירת הנפילה, זו שאני עושה כל בוקר, נראית לגמרי רגיל. זה פשוט מטורף. תל אביב כמו תל אביב חוזרת לעצמה תוך דקות ספורות. פקק בפנקס, המינימרקט שאני קונה מלא, במאפייה כולם שואלים אותי מתי תשודר התוכנית המלאה של רותי ברודו. "איך זה נקטע באמצע", אומרת לי המוכרת. "עד שהייתה לנו חצי שעה של כיף". גיליתי לה שזה ישודר מחר בערב ב-21:30, אתם יודעים, בעזרת השם והמיירטים.
תיעוד: זירת הנפילה בתל אביב@kaisos1987 pic.twitter.com/ErGZhNYdXB
— כאן חדשות (@kann_news) March 24, 2026
"ואת מי אתה מלטף בתוכנית במוצ"ש?", שאל אותי שכן ביביסט שתמיד מקניט אותי שאני רך מדי עם הפוליטיקאים מהצד השמאלי של המפה. "את הרמטכ"ל דן חלוץ", עניתי לו. "ואני ממש לא מלטף, מופע כזה של חלוץ אני מבטיח לך שעוד לא ראית".
כשאני מגיע הביתה זה מרגיש שזה כבר כאילו עבר. השכונה נראית אותו דבר. רק חלקה קטנה של 6-4 בניינים, מגודרת בסרטי משטרה, נראית כמו איזור אסון. לאנשים האלה התהפכו החיים. האנשים האלה איבדו בית. האנשים האלה הם שכנים שלי. אני חושב עליהם ומתחיל לכעוס. על ביבי, על טראמפ, על המטרות ששוב הבטיחו לנו ואולי שוב לא יושגו, על חוסר התוחלת. אבל נשאיר את זה לפעם הבאה. הבטחתי הפעם לכתוב משהו טוב. לפני שאני עולה במעלית אני שומע מהקיוסק שממול את שלום חנוך. לא ייאמן אבל זה מה ששלום שר לנו מהרדיו הבוקר:
אם אתה עובר אצלנו בשכונה / תראה שם על הקיר כתובת ישנה
גם המציאות זקוקה להגנה / ישמור אותי האל מפני האמונה
אדם נשאר אדם אל תקרא לי / אל תקרא לי עם (יותר)
אדם נשאר אדם אל תקרא לי עם / אל תקרא לי עם
