הרמטכ"ל אייל זמיר, שהזהיר השבוע מפני הידללות הסד"כ בצה"ל, זכה כמעט מיד לגינויים בנימוק שהוא פוגע במורל מול אויבינו. זו כמובן תגובה משעשעת, כמעט כמו הגינוי האוטומטי למזהירים מפני מאזן ההגירה השלילי בשנים האחרונות, או מפני בעיות המיגון של יישובי קו העימות במלחמה. מסקרן לגלות להיכן עוד יכולה להקצין דוקטרינת הדחקת הבעיות בשם החוסן הלאומי.
בכל מקרה, משהבעיה הנקודתית כבר נכנסה אל השיח הציבורי, נאלץ ראש הממשלה בנימין נתניהו לספק הצעה לפתרון. תשובתו הייתה כי חוק הגיוס והחוק להארכת השירות יקודמו בכנסת אחרי החג - כדי לספק מענה למחסור בכח אדם. ההצעה הזאת עוד עלולה להישמע הגיונית.
רק מי שמכיר היטב את הסתבכות הקואליציה הנוכחית בקידום שני החוקים, יבין מדוע מדובר בפתרון בלתי ישים. החוק להארכת השירות הסדיר בצה"ל לא מקודם, נכון להיום, בעיקר מפני שעמדת היועצת המשפטית לוועדת החוץ והביטחון היא שהכבדת הנטל על הציבור המשרת תגדיל את הפגיעה בשוויון, בעוד שהציבור החרדי לא מתגייס. כדי לייצר שוויון, או לפחות למזער את אי-השוויון, מבקשת היועצת להרחיב תחילה את הגיוס החרדי, ורק אז לדרוש מיתר הציבור לשרת זמן ארוך יותר.
במקביל, טענתה המרכזית כלפי "חוק הגיוס" שמנסה הממשלה לקדם, נוגעת לאותו חוסר הוגנות: היועצת מסרבת להגן בבג"ץ על חוק שלא יגייס מספיק מבני הציבור החרדי בהשוואה לאחוזי הגיוס במגזרים אחרים.
במילים פשוטות - הניסיון לקדם את שני החוקים גם יחד רק מחריף את עצם הבעיה המשפטית שבגינה שניהם עוכבו עד היום. בהנחה שראש הממשלה לא מתכוון לשנות מיסודו את אותו "חוק גיוס", כך שבאמת יוביל לגיוס חרדי משמעותי - הצעתו חסרת היתכנות.
נתניהו כמובן יודע את זה היטב. וגם שותפיו. למעשה, בשלב הזה, גם במפלגות החרדיות קשה למצוא מישהו שעודנו מאמין באמונה שלמה שנתניהו מתכוון לקדם את חוק הגיוס לפני הבחירות. המאמינים היחידים נותרו בציבור הרחב, שנהנה לפעמים מיתרונותיה המבורכים של חוסר היכרות עם הזירה הפרלמנטרית.
