תיק הרצח הטרגי של בנימין ימנו זלקה ביום העצמאות לא רק מצמרר בפני עצמו - הוא גם חושף תמונה מטרידה במיוחד של תפקוד המשטרה.
זה התחיל בטיפול מגומגם, כמעט אדיש. החקירה נפתחה בתחנת פתח תקווה, שלא כנהוג. רק לאחר החג, בחמישי בבוקר, הועבר התיק ליחידה ללוחמה בפשיעה במרחב שרון. זמן יקר, קריטי, פשוט התבזבז. בתיק רגיש עם ריבוי מעורבים (עשרה קטינים) - זה לא עיכוב טכני, אלא רשלנות מערכתית. אבל זו רק ההתחלה.
הרצח התרחש בלילה שבין שלישי לרביעי. זלקה, צעיר תמים וטוב לב שעסק במכירת פיצה, נדקר למוות. ומה עשתה המשטרה? שתקה. לא הודיעה על האירוע, לא עדכנה על מצבו, גם לא לאחר שנקבע מותו יממה לאחר מכן. כאילו לא נרצח אדם. כאילו לא התרחש הפשע החמור ביותר בספר החוקים. שתיקה מוחלטת, לא טעות, אלא בחירה. ההודעה היחידה שפרסמה המשטרה הגיעה יממה וחצי לאחר מכן, וגם היא לא על הרצח, אלא על צו איסור פרסום, בלי לציין בכלל באיזה אירוע מדובר.
המשטרה מחזיקה בתיעוד הרצח של ימנו זלקה - בו מעורבים 10 קטינים בעלי עבר פלילי | @hadasgrinberg עם הפרטים וגם העיכוב בחקירה #חדשותשישי עם @MoavVardi pic.twitter.com/EnIdD2mXPM
— כאן חדשות (@kann_news) April 24, 2026
זו כבר אינה רק התנהלות בעייתית אלא התנהלות שמזלזלת בציבור. כאילו הציבור הוא מטרד שיש להסתיר ממנו מידע ולא שותף שזכאי לדעת מה קורה ברחובות שלו. מי שחושב שמדובר במקרה נקודתי, כדאי שיתעורר.
רק במהלך החג התרחשו שורת אירועים חמורים: ברחובות נדקרו שלושה אחים שהפעילו דוכן פופקורן - אחד במצב קשה ושניים בינוני. ניסיון רצח משולש - ואין הודעה רשמית מהמשטרה. בטירה נורה בן 18 ונפצע בינוני. גם כאן - דממה. ברמלה, בצהרי יום העצמאות, ירי אוטומטי לעבר רכב, בנס ללא נפגעים. גם כאן, המשטרה שותקת.
ארבעה אירועי אלימות קשים: רצח ושלושה ניסיונות רצח, והמשטרה מתנהלת כאילו אם לא מדווחים, זה לא קרה. חייבים לומר את זה בצורה ברורה: זו לא תקלה, זו שיטה. שיטה של טיוח, של הסתרה ושל ניהול מציאות דרך שתיקה.
במקום להתמודד עם גל האלימות, המשטרה בוחרת לנהל את התדמית. במקום להילחם בפשיעה, היא מנסה להעלים אותה מהכותרות. כאילו הציבור מטומטם, כאילו אם לא תוציא הודעה הנתונים ייראו טוב יותר. כאילו רצח שלא דווח, לא התרחש.
אם זה היה קורה לפני חמישים שנה, אולי היו מתרצים במשטרה שנגמר להם הדיו. אבל בשנת 2026? בעידן שבו לכל אזרח עם טלפון הכול מתועד וחשוף, זו כבר לא בדיחה אלא עלבון לאינטליגנציה.
ובשפה שהמשטרה עצמה מכירה היטב, קשה להימנע מהמסקנה: זו העלמת ראיות מהציבור. לא במובן הפלילי הצר, אלא במובן הערכי. הסתרת מידע והימנעות שיטתית משקיפות. בסופו של דבר הסיפור כאן הוא לא על כשל חקירתי או מחדל תקשורתי, אלא על אובדן דרך. משטרה שמסתירה במקום לחשוף, שמאחרת במקום לפעול וששותקת במקום להזהיר היא לא רק גוף כושל - היא גוף שמוותר על תפקידו הבסיסי.
המסקנה היא אחת: כשמשטרה מתנהלת כך, היא לא רק נכשלת בלשמור על האזרחים - היא מסכנת אותם. כי פשיעה לא נעלמת כשמתעלמים ממנה והיא לא נרגעת כשמשתיקים אותה. להפך, היא פורחת בדיוק במקומות שבהם אין שקיפות, אין הרתעה ואין אחריות.
אולי המסר המטריד מכל זה הוא לא שהמשטרה לא יודעת מה קורה - אלא שהיא מקווה שגם אתם לא תדעו. כשזו נקודת המוצא, השאלה כבר איננה איך נלחמים בפשיעה אלא מי בכלל נשאר להילחם בה.
