בתגובה על האיחוד בין המפלגות של נפתלי בנט ויאיר לפיד, אמר ח"כ אחמד טיבי מחד"ש-תע"ל בראיון לכאן חדשות ברשת ב' כי "בלי הערבים אי אפשר להחליף את הממשלה הזאת. גם הגזענים במרכז יודעים את זה".
אמירה זאת של ח"כ אחמד טיבי להבנתי, היא במקרה הטוב, אצבע בעין לציבור היהודי בישראל ובמקרה הגרוע לוקה בחוסר הבנה או עיוורון מוחלט לשינוי הטקטוני שחל ברחוב היהודי בישראל אחרי 7 באוקטובר.
7 באוקטובר החזיר את היהודים בישראל לריבוע הראשון ביחסים שלהם עם העם הפלסטיני, ממש אל הימים של מלחמת העצמאות, "ימי הנכבה" במונחים הפלסטיניים. יש כאלה, והם רבים - שזה החזיר אותם אל זיכרונות השואה.
זה ממש לא עניין טכני. זה נוגע במהות של מהות הסכסוך. ממש כמו ב-1948. זה "אנחנו או הם". זה לא קשור לשאלה אם זה מעשי או לא, אלא לעניין הפסיכולוגי-תודעתי בעיניים יהודיות.
בהקשר הזה, הפלסטינים ב-7 באוקטובר לא פלשו לישראל כדי לאלץ אותה להסכים לפתרון שתי המדינות, הם פלשו אליה כדי למחוק אותה כישות עצמאית. בעיניים יהודיות, ב-7 באוקטובר הפלסטינים לא באו להילחם בכיבוש, הם באו להילחם ביהודים כיהודים.
הפוליטיקה בישראל הייתה מאז ומתמיד מאבק בין שני נרטיבים, היהודי והפלסטיני. מן הסתם המפלגות הציוניות-יהודיות ייצגו את הנרטיב היהודי והמפלגות הערביות ייצגו את הנרטיב הפלסטיני. הן המפלגות היהודיות והן הערביות השתמשו בנרטיב המתחרה כפלטפורמה תועלתנית להישרדות פוליטית אפילו קיומית.
המפלגות הציוניות השתמשו בנרטיב הפלסטיני כמגנט שהשאיר את המצביעים היהודים נאמנים להם וכך המפלגות הערביות השתמשו בנרטיב היהודי כמגנט שליכד את המצביעים הערבים מסביב להם. אלה ואלה דאגו לסרס כל ניסיון ליצירת נרטיב חלופי מאחד, הוא הנרטיב הישראלי.
הדבר האחרון שאלה ואלה רצו זה להיות ישראלים - כי להיות ישראלי זה לתת לגיטימציה לא רק לקיומו הפיזי של הצד השני, אלא לגיטימציה להצביע לו בבחירות. אמנם נרטיבים מתחרים, אבל יש ביניהם מפגש אינטרסים: לעזור אחד לשני לשרוד ככוח פוליטי. אם לתקופה מסוימת, במיוחד אחרי הסכמי אוסלו ולאחרונה עם הצירוף של מפלגת רע"מ של מנסור עבאס לממשלת בנט-לפיד, נדמה היה כי ניתן להתנהל מתחת לאותה חופה. הגיע 7 באוקטובר - והחזיר הכול לריבוע הראשון.
העם היהודי בישראל ברובו המוחלט איבד אמון לא רק במילה שלום, אלא בנכונות הפלסטינית להכרה כלשהי בזכותו למדינה משלו. הסכסוך בהחלט חזר להיות מלחמה של סכום אפס.
הוויכוח היום בעם היהודי אינו בין ימין לשמאל, אלא בין תומכי נתניהו ומתנגדיו, ואם תרצו - בין הימין היהודי הלאומי/לאומני לימין היהודי הליברלי/ממלכתי.
היחיד היום במפלגות הציוניות שמדבר קצת אחרת הוא יאיר גולן. יאיר גולן התחיל ללמוד ערבית מדוברת ופרסם לא מעט סרטונים על כך בטיקטוק. הוא מדבר על שותפות ומצדד בצירוף המפלגות הערביות לממשלה. עדיין, הוא לא מדבר ישראלית. ב"ישראלית", הכוונה לפוליטיקה המייצרת ומציעה לציבור הבוחרים שפה פוליטית חדשה, נרטיב חלופי לשני הנרטיבים - היהודי והפלסטיני. נרטיב אזרחי פחות לאומי.
מבחינה עובדתית, שיעור ההצבעה ברחוב הערבי בשנים האחרונות הוא קצת יותר מ-50%. ברחוב הערבי יש יותר מ-400 אלף מצביעים פוטנציאלים שהדירו את רגליהם מהקלפיות. לא כחרם אידאולוגי, אם כי כאקט אזרחי מובהק. להבנתי, בעיניים של המצביעים האלה המפלגות הערביות לא מספקות להם חזון ריאלי לעתיד והמפלגות היהודיות לא מאפשרות להם תחושת בית. מי שיצליח לתת לציבור הזה חזון ותחושת בית יביא אותם בנהירה אל הקלפיות.
יאיר גולן הוא האיש שבאופן פוטנציאלי יכול לדבר אל ליבו של הציבור הערבי הזה, אבל הוא נרתע מהמהלך כי הוא יודע שחלק לא מבוטל מתומכיו בימים אלה זזו ימינה אחרי 7 באוקטובר. הם לכאורה "שמאל על מלא", אבל בפועל הם שמאל מפוקח, יותר יהודי, יותר ציוני, מצולק שאיבד אמון בפלסטינים. הם נותרו שמאל אבל לא בהקשר של היחסים עם הפלסטינים כי אם בהקשר הפנים ישראלי. שותפות או הישענות של ממש על המפלגות הערביות עדיין תיחשב בעיניהם כצפרדע שקשה לבלוע.
להבנתי, המפתח לשבירת השוויון בין המחנות בישראל טמון באותם מצביעים ערבים (להערכתי כ-40% מבעלי זכות ההצבעה הערבים) שמוכנים להצביע, אבל לא למפלגה ערבית ולא למפלגה ציונית כי אם למפלגה ישראלית שתשכנע אותם שהיא כן רוצה לתת להם שוויון אזרחי מלא, חזון ותחושת בית.
הם לא יבואו להצביע למפלגה יהודית-ערבית כי אם למפלגה ישראלית. לדעתי הציבור הזה הוא הפספוס הגדול של הפוליטיקה בישראל. השאלה אינה שאלה של ייצוג, היא יותר שאלה של מהות, של שייכות ושל שותפות אמיתית. הציבור הזה רואה בישראל בית אזרחי והוא מוכן להתגמש בשאלות הלאומיות. בינתיים הוא יושב על הגדר, ממתין למנהיג הישראלי שידבר אתו בשפה שהוא כמה לשמוע, ישראלית.
ועוד דבר. ריצה משותפת של המפלגות הערביות בבחירות הבאות בהחלט תתורגם ליותר מנדטים ערביים בכנסת. אין גם ויכוח שרשימה משותפת תהיה על חשבון מפלגות המרכז-ימין, וגם יאיר גולן ישלם על כך במנדטים. זאת בהחלט שאלה כבדת משקל אם המפלגות הערביות יהיו מוכנות, כאקט של אחריות "לאומית ישראלית" רחמנא ליצלן, לוותר על כוח פוליטי למען מטרת העל, החלפת השלטון - ולרוץ חרף הפיתוי הרב בשני גושים.
האם המפלגות הערביות יכולות להגיע למסקנה שבעת הזאת זה חכם ומוצדק לקחת חצי צעד אחורה ולתת לעם היהודי של אחרי 7 באוקטובר להחליט מה סוג המדינה שהוא רוצה - מדינה יהודית-לאומנית או מדינת לאום יהודית-ליברלית ממלכתית?
המפתח להבנת ההצהרה של בנט שממשלה בראשותו תישען רק על מפלגות ציוניות ובלי ערבים נשען על הדברים האלה. נפתלי בנט, יאיר לפיד, גדי איזנקוט, בני גנץ וגם יאיר גולן יודעים ומבינים שהציבור היהודים לא רק שזז ימינה והרבה מאוד אחרי 7 באוקטובר, אלא גם לא יכול לחיות יותר תחת ממשלה ש"שבויה" בידי הקולות של הח"כים הערבים, שמקפידים חדשות לבקרים להדגיש שהם מייצגים את הנרטיב הפלסטיני בכנסת הציונית.
האיחוד בין בנט ולפיד חותר הרבה יותר עמוק מהמאבקים האלקטורליים בין גושים או בין מועמדים פוטנציאליים להרכבת הממשלה בתוך הגוש עצמו. האיחוד הזה נועד לאפשר לישראל להתנהל כישות יהודית עצמאית ליברלית-ממלכתית, וכן בלי הישענות על ערבים פלסטינים.
ביבי נתניהו אשף גדול בשיווק פחד ו-7 באוקטובר הפך את המשימה שלו לקלה במיוחד. כדי לנצח אותו, חייב מחנה השינוי לשווק תקווה והיתכנות ממשית לשינוי. לשם כך הוא זקוק למאגר חדש של קולות שישברו את השוויון בין הגושים ואלה הם הקולות של הערבים היושבים על הגדר. ערבים שרוצים להיות ישראלים על מלא ואיש אינו חפץ בקולם.
