איך יכול להיות שהסכם שעתיד לשחרר את הלחץ על איראן מתקבל בכזו אדישות פומבית, הגם שבשיחות בקו בין ירושלים לוושינגטון ההסתייגות לחלוטין נשמעה? קודם כל, כי זה טראמפ. ומה שנתניהו יכול לעשות לביידן (ע"ע נאום החימושים) או לאובמה (ע"ע הנאום בקונגרס) פשוט לא עובר בעידן טראמפ.
דבר נוסף, אלו פרטי ההסכם עצמו. באופן די מוזר, פרטי ההסכם עצמם לא נחשפו עד עתה - וגם טראמפ וגם עראקצ'י מלינים על הדיווחים של התקשורת בנושא. בכיר בממשל טראמפ שתדרך כתבים הלילה חזר על המנטרה האמריקנית: כשתדעו מה יש בו, תראו שהשד לא נורא כל כך. אמנם לבנון נכללת בהפסקת האש, אבל עומדת לזכותכם הזכות להגנה עצמית.
ההודעה הלילית של נתניהו כמעט לא התייחסה להסכם הנוכחי - אלא רק להסכם הנרחב, העתידי, שאמור להיות נידון בשישים הימים הקרובים. למה? אולי כי הוא כל כך רחוק ועמום ולא ברור ונתון לשינויים. איך כתב מיכה שיטרית? "קבל את הדין זה נופל מלמעלה. תחשוב שזה גשם, תחשוב שזה חורף, ואחר כך נראה". אז במקרה שלנו, נעבור את המונדיאל ואחר כך נראה.
אך כאשר מסתכלים על השנה האחרונה, ישראל דחפה פעם אחר פעם את ארה"ב לתקוף באיראן. אבל המהלך הזה החל עוד קודם לכן, עם ניצחונו של טראמפ בבחירות ב-2024. ימים לפני שנכנס לבית הלבן, הגיע אליו במאר א לאגו שליחו של רה"מ והאיש הכי קרוב אליו, רון דרמר, יחד עם תמונה אחת - של שעון העצר המתקתק בכיכר פלסטין בטהראן להשמדת ישראל. המטרה הייתה ברורה: לקבל אור ירוק לתקיפה באיראן. והמהלך צלח.

היום, אנחנו מציינים שנה למבצע 'עם כלביא' - התקיפות המשותפות של ישראל וארה"ב באיראן. מי היה מאמין ששנה אחרי נסגור עוד שני עימותים ישירים כאלה באש. לאורך כל השנה האחרונה, נתניהו העדיף פעם אחר פעם את האופציה הצבאית: ניסה לשכנע את טראמפ לא לתת אמון באיראנים, לעמוד על כך שהם רק רוצים למרוח זמן, שבסופו של דבר האיראנים יישארו איראנים וכו'. ברוב הדברים, הוא די צדק, אבל לא בפעם הראשונה, האסטרטגיה נכשלה.
בסוף, יש גבול לכוח הצבאי - ולראייה, מלחמת ארבעים הימים. ישראל הגיעה לעימות הזה בנקודת כניסה כמעט פנטסטית: נישאת על גלי המחאה הפנימית באיראן, ועל ההישגים הכבירים של העימות ביוני 2025. הבעיה הייתה כרגיל, ב'יום שאחרי'. אחרי 100 השעות הראשונות, היה אמור להתחיל המבצע לערעור המשטר. הוא לא התחיל מעולם. וכך הגענו למצב שביוני 2026, המשטר עתיד לקבל הקלות בעיצומים ובייצוא הנפט - ולא אחר מנשיא ארה"ב מהדהד את מה שכותב שר החוץ האיראני. מזרח תיכון חדש.
ויש פה עוד נקודה למחשבה: אחד היתרונות המשמעותיים של הסכם הגרעין של אובמה משנת 2015 הייתה שהוא "שיחרר" את מערכת הביטחון בהכנות לתקיפה באיראן. זה איפשר העברות תקציב כוח אדם ומשאבי מודיעין לעיסוק בחיזבאללה. זרעי הניצחונות במבצע הביפרים ובפעולות נוספות לפגיעה בחיזבאללה היו שם.
כן, זה הביא גם לניוון ביכולת ההתמודדות עם איראן גרעינית, ובכך שהמערכת כולה - המדינית והביטחונית - לא נערכה לתקוף באיראן עם פרישת טראמפ מהסכם הגרעין - זה חומר לועדת חקירה שהלוואי שתקום כבר. אבל דבר אחד ברור מההסכם המתגבש הנוכחי: הוא לא משחרר שוב משאב ושום עיסוק מאיראן. צה"ל, המוסד וגופים נוספים יידרשו להמשיך ולהתכונן לעימות צבאי מול איראן - בהתקפה ובהגנה. זה אומר השקעה של מיליארדים לאורך שנים, ודריכות גבוהה. זהו אינו הסוף. זהו אפילו לא תחילתו של הסוף. אבל זהו, ייתכן, סוף ההתחלה.
