זה מעצבן, זה מכעיס - אבל ברוב המקרים זה חוקי. בישראל חסימת כביש, כשלעצמה, אינה מהווה אוטומטית עבירה פלילית. ישראל מדינה דמוקרטית עדיין, חופש הביטוי גובר והזכות להפגין כוללת גם זכות לחסום כביש. זה תמיד היה כך, אגב; עשרות שנים אחורה. מקום המדינה בעצם.
אין כמעט קבוצה בחברה הישראלית שלא חסמה פעם כביש - כמו שאין גם קבוצה שלא טענה שכלפיה הופעלה אכיפה בררנית. אם הגעתם עד לפה, אתם יודעים שעכשיו יגיע החלק של ה"אבל". וזה אבל גדול; למעשה שני "אבלים".
"אבל" ראשון: כמובן שאם תוך כדי חסימת הכביש מבצעים עבירה - כמו סיכון חיי אדם - היא עומדת בפני עצמה. כך גם סעיפים נוספים בחוק שיכולים להפוך חסימת כביש לעבירה בנסיבות מסוימות.
"אבל" שני: חסימה כשלעצמה אינה מהווה עבירה פלילית אם היא במסגרת מחאה; אך מי שמארגנים מחאה מחויבים מעל כמות מסוימת של אנשים לתאם זאת עם המשטרה. המשטרה רשאית להתנות את ההפגנה בתנאים מסוימים, לא סתם מה שבא לה, אלא כדי ליצור איזון בין זכות המחאה לבין הפגיעה באזרחים האחרים או בסדר הציבורי.
כאן גם נכנס לתמונה החלק האמורפי יותר, של הפרשנות: מה הוא המקרה שעונה להגדרה של הפרת הסדר הציבורי, הגדרה שגם מאפשרת למשטרה לפזר את המחאה בכוח. לא באלימות - זה אסור - אבל בכוח.
"כאן נקודת התורפה המשמעותית" אומרת ד"ר יעל ליטמנוביץ, ראשת התוכנית לשיטור וביטחון פנים במכון הישראלי לדמוקרטיה, ומי שגם ייעצה בעבר למשטרה בנושא של שיטור הפגנות: "המשטרה נשארת עם האחריות להחליט מהו האיזון הנכון - מתי וכמה לאפשר. כמובן שעבור המפגין המחאה בה הוא משתתף היא החשובה, ומצדיקה את המחיר, במקרה הזה עצירת התנועה. מי שמתנגדים - מתנגדים גם לפעולת החסימה".
זאת לא רק תחושה. הנתונים מוכיחים שכשאנחנו כציבור מסתכלים על החלטות המשטרה אנחנו שופטים אותן על פי דעותינו והשיוך החברתי שלנו. ד"ר ליטמנוביץ הוסיפה: "כל אחד רוצה שבנושאים הקרובים לליבו - המחאה תתאפשר ללא מגבלות, גם על חשבון אחרים; ופחות פתוח לכך כאשר מדובר במחאה של קבוצה שאינו מזדהה איתה".
יש להוסיף שאנחנו חיים במדינה שבה עוצמת ותדירות המחאות והחסימות הולכת וגוברת - והבעיה מתגברת כי אין לנו הסכמה חברתית לגבי הגבולות של הדבר הזה. כך, תמיד יהיה מישהו שיחשוב שזאת אכיפה בררנית או העדר אכיפה בגלל העדפה של קבוצה מסוימת, ודאי כשאמון הציבור במשטרה פחת והקיטוב עולה. אבל המשטרה בעצם נתקעת באמצע - נציגיה צריכים לקבל החלטות לגבי מה סביר, בסיטואציה שאין הסכמה חברתית בנושא.
תוסיפו לכך את נסיונות השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר להשפיע על הדרך שהמשטרה תפעל בהפגנות ולהתערב בהחלטות המבצעיות: איך השוטרים יפעלו בקפלן ואיך במחאה בבני ברק. מהלכים, שכפי שעולה בצורה חד משמעית מסקרי דעת קהל, פוגעים באמון הציבור במשטרה. וציבור שלא מאמין - גם פחות ישתף פעולה, אפילו במקרים של סכנת חיים.
ובדיוק מכך הזהירו ומזהירים - כשגורם פוליטי יעביר מסר, במישרין או בעקיפין, איך יש להתייחס למפגינים מסוימים, או למחאה שבאה יותר או פחות טוב לשלטון.
