גדלנו ביחד מיקי ואני. כל אחד בתחומו אבל ממש במקביל. הוא הכוכב הגדול ואני הכתב המתחיל. אני רץ אחריו לצלם כמה שוטים במגרש הישן ליד קולנוע אוריון והוא פותח מבערים ועף קדימה לרמה של מלך הכדורסל הישראלי.
בגיל 40 שלי ו-38 שלו עשיתי עליו סרט. "גופייה מספר 9", זה היה סרט של שעה שסיכם את הקריירה שלו ערב הפרישה והיה תקופה מדליקה במיוחד. מיקי אני והמצלמה הסתובבנו ברחבי תל אביב ונהנינו מכל רגע. מיקי אהב להצטלם והיה פתוח לחלוטין. כשאני חושב על זה, הדבר היחיד שהיה חסר אז זה מצלמה לסלפי - בטוח היינו מצטלמים בלי סוף.
מיקי הוא הספורטאי הכי גדול שלנו, קוסם כדורסל. אפילו בארי ליבוביץ הקוסם האדום התפעם מהיריב הצהוב. יש לו, למיקי, אין ספור תארים באירופה, וכמובן אליפויות וגביעים במספרים דו ספרתיים. הוא החמיץ את ליגת ה-NBA מסיבה לא ממש ברורה אבל אם תשאלו אותי, ב-NBA החמיצו אותו - חבל לשני הצדדים.
לפני שנתיים וחצי שמעתי לראשונה שמשהו קורה למיקי. צלצלתי והוא אמר שהכל בסדר ובכלל לא הבין מה אני רוצה ממנו. כשהוא חגג 70 החלטנו לעשות ריאיון מסכם קריירה. ידענו שלא יהיה פשוט לשכנע את שלי רעייתו המקסימה אבל הבטחתי לשמור על כבודו ולא להזכיר אפילו במילה את המחלה. קיבלתי אישור משלי לצלם ונסענו לביתו.
הופתעתי לטובה. הוא הכיר אותי מיד והיה חיוני ונלהב להתראיין, כמו תמיד. כשהתחלנו להקליט היו רגעים שהוא התבלבל וחזר על עצמו אבל בהחלט סיפר את סיפורו המרשים עם עיניים נוצצות. הריאיון שודר לפני שנתיים ודי הבנתי כבר אז שזה יהיה הריאיון האחרון של מספר תשע המיתולוגי.
כמה חודשים אחר כך פגשתי את מוטי ארואסטי והוא סיפר לי שהמצב הידרדר ושמיקי שקוע במחוזות השכחה. אתמול זה הפך לציבורי - ועצב גדול התפשט ברחבי המדינה.
איך נסיים? איחול לבריאות לא ממש רלוונטי כאן. אבל שמחתי לשמוע שמיקי עטוף במשפחה אוהבת. ולי נותר להגיד תודה. תודה לאיש מדהים ומקסים שלצערי לא אוכל לומר לו בפעם האלף כמה אני אוהב אותו.
