קורונה, 7 באוקטובר, מבצעים צבאיים ומלחמות, רפורמה משפטית, תנועת מחאה, מאבק גיוס ותהפוכות כלכליות - כל אלו קרו מאז הבחירות לכנסת ה-21 ב-2019, אך החלוקה הפוליטית בישראל כמעט ולא השתנתה.
ההבדלים העיקריים בחלוקת המפלגות הכנסת נובעים מתקלות ארגוניות של מפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה או משינויים באחוזי ההצבעה בקרב המיעוט הערבי. להלן טבלת השוואה בין תוצאות הבחירות בשנת 2022 ובין אלו שנערכו שלשום:
הליכוד, אם נוסיף לה את קולות רשימת עמך ישראל שירדו לטימיון, ירדה בסך הכל ב-1.2 נקודות האחוז, מ-23.41% בשנת 2022 ל-22.21% בבחירות האחרונות.
הדמוקרטים קיבלו הפעם 0.4% נקודות האחוז פחות מסך כל הקולות של מפלגת העבודה ומרץ בבחירות הקודמות, ונראה כי רוח הקרב שניסה יאיר גולן להפיח בציבור מצביעי המפלגה הייתה חזקה פחות מן הדעיכה הדמוגרפית.
יש עתיד והמחנה הממלכתי קיבלו בשנת 2022 1.54 נקודות האחוז יותר ממה שקיבלו רשימות ישר! ו"ביחד" השנה. הכריזמה המצרפית של גנץ ולפיד גם יחד משכה אז קצת יותר אנשים מזאת של איזנקוט, בנט ולפיד השנה.
השינויים המשמעותיים היחידים במערכת הבחירות שהסתיימה שלשום הם עליית הקולות למפלגות הערביות ב-4.21 נקודות האחוז וירידה של ש"ס ב-2.98 נקודות האחוז. יתר השינויים כמעט זניחים.
בשורה התחתונה: חלקו של גוש נתניהו בקרב מצביעי המפלגות היהודיות קטן, לאחר אסון שבעה באוקטובר, מלחמה רב זירתית, מאבקי רפורמה משפטית, משפט פלילי ממושך ואינסוף שערוריות, ב-2.82 נקודות האחוז בלבד. מצד אחד, זוהי תמיכה יציבה לגמרי, יותר משהייתה לבן-גוריון בשעתו או לכל מנהיג ישראלי בעבר. מצד שני, עוצמת הגינוי והרגשות השליליים, כלפיו וכלפי הגוש בראשותו, בקרב מי שאינם נמנים עם הגוש - אף היא חסרת תקדים.
פרשנות נפוצה בימים האחרונים היא כי הבוחר הישראלי הצביע לטובת אחדות. ההפך הוא הנכון: הבוחרים ביקשו הכרעה, אבל לצדדים הפוכים. למעשה, המחנות הפוליטיים בישראל עקביים ביריבותם, וכמעט שלא מתערבבים, גם בתגובה להתרחשויות דרמטיות. הקרע הוא אמיתי, ואין סיבה להניח שישתנה בבחירות חוזרות.
העובדה הזאת מציבה אותנו בעולם של ברירות שניות, סקנד-בסט. עכשיו ישאל את עצמו כל גוש פוליטי, מה הוא מעדיף: בריתות פוליטיות עם מגזרים שנחשבו "מחוץ למחנה", או אחדות עם היריבים המושבעים. הפוליטיקאים משני הצדדים שהבטיחו "ניצחון מוחלט", נכשלו.
