בזה אחר זה הצהירו היום אמונים למדינת ישראל 120 חברי הכנסת הנכנסת. אכן, העם אמר את דברו, אבל הוא דיבר קצת לא ברור. בכנסת הנוכחית הליכוד היא המפלגה הגדולה ביותר, ונתניהו הוא ראש הגוש הגדול ביותר, אך עדיין יש רוב לח"כים המתנגדים להמשך כהונתו כראש הממשלה בעוד שיריבו הוא האוחז במנדט להרכבת ממשלה חדשה.
איזנקוט, בשלב הזה, מנסה להקים קואליציה בכנסת עוד לפני הניסיון להקים ממשלה. אחרי שנים שבהן הכנסת הייתה בעיקר זירת התגוששות בין הממשלה לאופוזיציה, היא עשויה להפוך למוקד שבו יוכרע מי ינהל בפועל את המדינה.
בהנחה, הסבירה ביותר, שאיזנקוט אכן יצליח להחליף בשבוע הבא את יושב ראש הכנסת ולשלוט בסדר יומה, יתחיל משחק פרלמנטרי חדש: מפלגות שמסרבות לשבת יחד בממשלה עשויות להצביע יחיד במליאה. בעוד שבמהלך הקמפיינים יכול היה כל פוליטיקאי להגדיר את עצמו דרך תמיכה או התנגדות לנתניהו, עכשיו נאלצים ראשי המפלגות למצב את עצמם על המפה הפוליטית - בהתאם לשותפים שהם מוכנים לקבל למהלכי חקיקה.
כשאלה כללי המשחק, לאיזנקוט סיכויים גדולים יותר לקדם מהלכים. במסדרונות כבר תוהים חבר הכנסת החדשים אם יתבקשו לאסוף את חפציהם מהלשכות בעוד חודשים ספורים. החשש יכול להפוך 120 חברי כנסת לפעלתנים ונחושים במיוחד בזמן הקצר שמובטח להם.
העניין הוא שהישגים בכנסת לגוש השינוי עלולים להתגלות כמלכודת דבש. ככל שיצליחו לייצר רוב בהצבעות נקודתיות כך יפחת הלחץ על השותפים להגיע לפשרות כדי להקים ממשלה. איזנקוט עלול לגלות שקל יותר לנצח את הממשלה בהצבעות מאשר להביא את הכנסת להביע אמון בממשלה חדשה.
