הסיפור הזה די עבר מתחת לרדאר, אבל הוא קרה בשבועות האחרונים בתוך גבולות מדינת ישראל. שני אסירי העולם, בני הדודים מאהר וכרים יונס שוחררו מהכלא אחרי מאסר של 40 שנה, שנגזר עליהם בגין רצח החייל אברהם ברומברג. הם שוחררו בהפרש של שבועיים. השחרור הראשון של כרים הפך מהר מאוד לפסטיבל אומנות פלסטינית שלא נראה כמותו בשנים האחרונות.
ביתו של כרים בעארה הפך מוקד עלייה לרגל. ים מבקרים, כלי תקשורת שמזוהים עם אבו מאזן, קטר, חזבאללה, הרשות הפלסטינית, בכירים ברשות הפלסטינית, יו"ר ועדת המעקב, העליונה של ערביי ישראל, כולם היו שם. הטלוויזיה הפלסטינית שידרה מהמקום בלי הפסקה דגלי אש"ף ופת"ח הונפו שם למכביר. כרים יונס אפילו זכה לקבל שיחת טלפון ממנהיג חמאס אסמאעיל הניה. במשפחת יונס טענו בעברית שהם בסך הכול רצו לחגוג שחרור מרגש של בן משפחה. אבל בערבית הדברים כבר נשמעים אחרת.
חשבתם שארבעים שנה בכלא ירככו את כרים ומאהר? הגזמתם. זה מה שאמר כרים: "אנחנו אומרים פעם נוספת שפלסטין כולה שלנו. הקיום של הממשלה הפשיסטית ביותר והנאצית ביותר, בהיסטוריה של ישראל. ולא רק בן גביר לבדו כל ציוני הוא 'בן גביר קטן'".
האסירים הפלסטינים נמצאים בלב ליבה של הסוגיה הפלסטינית. הם זוכים למעמד של קדושים בקרב תומכי הנרטיב הפלסטיני. לא רק בשטחים, גם כאן, בתוך ישראל. ככל שרצחת יותר וישבת יותר, כך תזכה למעמד גבוה יותר. הדברים שעלו בחגיגות השחרור בעארה, ותשומת הלב התקשורתית שלה הם זכו מהתקשורת הערבית מעידות יותר מהכול – מדובר בחגיגות קידוש של רצח ומאבק מזוין בישראל.
החגיגות של משפחת יונס כמובן לא מייצגות את כל האוכלוסייה הערבית בין הים לנהר. אבל עדיין, מדובר באירוע חריג בסדר הגודל שלו. אז מה אפשר ללמוד מזה? כשמאהר וכרים יונס יצאו לרצוח את אברהם ברומברג, לא היה חמאס ולא רשות פלסטינית. הם יצאו לעשות את זה בתור יחידים. 40 שנה אחרי, הם חוזרים לקבלת פנים של גיבורים עם תשומת לב בינלאומית. זאת קפסולת זמן ארוכה ומייאשת. שמראה עד כמה התמיכה במאבק הפלסטיני האלים התמסדה והקצינה אפילו כאן, בקרב ערביי ישראל.
