הנחתי שהשיחה עם קלמן ליבסקינד על אליטות ומשמעותן לא תעבור בלי כמה תגובות נוזפות או נזעמות. זה מסוג הנושאים הקשים, המעוררי רגשות. תגובות בנוסח למה-מי-אתה, ואז-אתה-לא-דמוקרט, וזאת-התנשאות, ויצא-המרצע – תגובות שכולן אומרות בעצם דבר אחד: הדמוקרטיה טובה לך כאשר חבריך בשלטון, וכאשר אינם בשלטון אתה מחפש דרכים להשאיר אותם בשלטון. שלטון האליטות במקום שלטון העם.
מה דעתכם על הירי על אלטלנה? בואו לדרג 25 החלטות מ-75 שנות ישראל
התגובות האלה מתבססות על שתי הנחות שמותר לתהות עליהן. הראשונה – שהמגיבים יודעים מי הם חברי, או את מי אני מעדיף בשלטון. לא בטוח שהם באמת יודעים. השנייה – שהכרה בערכן וכוחן וחשיבותן של אליטות משמעה כפירה בדמוקרטיה. לטעמי, זאת הנחה שגויה.
נעזוב את השאלה מיהם חברי, והאם הם שייכים לאליטות, ואת מי אני מעדיף בשלטון, וננסה את השאלה החשובה יותר, העקרונית. שאלת האליטות. לאחרונה מרבים לדבר אצלנו על אליטות – בדרך כלל לא במילים טובות.
יש אליטות ״ישנות״ – שתפקידן להיעלם. יש אליטות ״חדשות״ – שנדמה שהתפקיד העיקרי שלהן הוא להדיח את הישנות. לא תמיד ברור למה. כלומר, מה חטאן הגדול של האליטות הישנות. ועוד מדברים על אליטות ״שלא מקבלות את הכרעת הרוב״ וממשיכות להילחם על ״הגמוניה״ ועל שליטה בכל מיני מוסדות (בית המשפט, המערכת הצבאית וכדומה). בטלוויזיה הזכרנו כדוגמה את מי שכבשו לעצמן משרות טובות, כמו משרתים ביחידה 8200 שבאים מהאליטות בשעה שהלא-אליטות נאלצות להתגייס ליחידות קרביות.
בואו נדבר על האליטות. וננסה להסתפק באמירות כלליות ועקרוניות:
• אין דבר כזה חברה בלי אליטה. בכל חברה יש רבדים שונים של השכלה, הכנסה, יכולת. חברה טובה היא חברה שיש לה אליטה טובה. בחברה טובה, האליטה היא אליטה משרתת, שיש לה אחריות ציבורית. יצחק הרצוג, הנשיא שלנו, שנאם אתמול כשידיו רועדות, כי הוא מבין את גודל הרגע, הוא אליטה משרתת. ג׳ורג׳ בוש היה אליטה משרתת. ווינסטון צ׳רצ׳יל היה אליטה משרתת. גם בנימין נתניהו. כל אחד, חולשותיו, יתרונותיו, זכויותיו וכשלונותיו – אבל ארבעתם שייכים למגזר הזה. אליטה שממקדת את עניינה בחברה שבה הם חיים. מובילה היכן שהיא יכולה להוביל, ומושכת אחריה את שאר האוכלוסיה. במקרים הטובים, לכיוון מעלה. ליותר השכלה, הכנסה, סובלנות, בטחון, שגשוג, משמעות. כל מה שהחברה צריכה, כל מה שאליטות יכולות לתת.
• מדינה בלי אליטות היא מדינה בבעייה. אליטות הן דבר הכרחי. הן הקטר. באין אליטה, אין מי שימשוך את הקרונות. באין אליטה, אין מי שיציב סטנדרטים למצויינות. חברה צריכה מוזיקאים טובים, היא צריכה מדענים טובים, כלכלנים טובים, אנשי רוח משכילים ורחבי אופקים, פילוסופים דגולים, אנשי צבא מבריקים, מהנדסים יצירתיים. בלי כל אלה – בלי האליטות האלה – החברה תקרטע. חברה חכמה מתגאה באליטות שלה, לא מעליבה אותן (ובלבד שהן אליטות שאינן מנוכרות לחברה).
• אליטות צריכות להיות דינמיות, ולאפשר כניסה (ולפעמים גם יציאה) של קבוצות אליהן ומתוכן. אבל – וזה אבל חשוב, שצריך להקפיד עליו – המטרה צריכה להיות לא ביטול האליטות אלא רענון האליטות. זה אומר שצריך לומר ״אליטות חדשות״ בדגש על ה״אליטות״ ולא על ה״חדשות״. העיקר אינו החלפה, יהיה במי שיהיה, העיקר הוא שתישאר אליטה. מי שמחליף אליטה באספסוף מקבל אסון (ומי שיבקש הפנייה לספרי ההיסטוריה, יקבל בשמחה).
•אחרון אבל מאוד חשוב למקומנו וזמננו: אליטות משפיעות יותר מלא-אליטות. זו לא תקלה – זו מציאות. או כמו שהיו אומרים באנגלית: זה לא באג, זה פיצ׳ר. ככה זה, וככה זה גם אמור להיות. חלק ניכר מהשיחה בטלוויזיה הוקדש לטענה הזאת. ליבסקינד לא בדיוק זרם איתה. גם לא המגיבים בטוויטר. זה אומר – כך הוא והם טענו – שהקול של חבר אליטה שווה יותר מהקול של סתם אזרח, כמוני או כמוכם. ונכון, במובן מסויים זה מה שזה אומר.
כמובן, בהקשר פורמלי, כאשר הולכים לקלפי, כל קול שווה בדיוק קול. קולו של העשיר שווה לקולו של העני. קולה של הפרופסורית שווה לקולה של מי שאינה בוגרת תיכון. וכך זה צריך להישאר. אבל מעבר להקשר הפורמלי יש גם מציאות שלא מתנהלת בשחור-לבן.
במציאות הזאת, ככל שזה עלול להישמע מקומם, קולו של העשיר שווה קצת יותר. למה? ככה, כי הוא עשיר. כי בעולם האמיתי כסף הוא מכפיל כוח. וגם השכלה היא מכפיל כוח. וגם מיומנויות. וגם מקצוענות. וגם קשרים. וגם כישורים. זה לא משנה אם אני רוצה שכך יהיה או לא רוצה. פשוט, ככה זה. וזה לא בהכרח נורא.
ונכון, יש מתח מסויים בין הרצון להיות הכי דמוקרטים שאפשר, לבין העובדה שלאליטות יש כוח השפעה גדול יותר. אבל מתחים קיימים בדמוקרטיה בהרבה עניינים (הרצון בחופש דיבור מול הרצון להגן על פרטיות זו רק דוגמה), וגם עם זה צריך ללמוד לחיות. מי שאינו קנאי, או מריר, צריך לשמוח שיש בחברה שהוא חלק ממנה מדענים מצויינים, ופילוסופים חכמים, ויזמים מבריקים.
האם צריך להתחשב בדעתן של האליטות, יותר ממה שמתחשבים בדעתו של האזרח הפשוט? https://t.co/Mgo35KvwQb
— קלמן ליבסקינד (@KalmanLiebskind) February 12, 2023
עכשיו לישראל של היום. האם בישראל יש ״אליטות חדשות״ שיכולות להחליף את הישנות? קודם כל צריך לשאול למה להחליף את הישנות, מה כל כך גרוע בהן. ואז צריך לשאול: מה משמעות ההחלפה של האליטות. מה נקבל במקום מה שיילך.
ניקח את בית המשפט העליון – כי על זה מדברים עכשיו. ברור שהמשמעות של החלפת אליטות בבית המשפט העליון לא יכולה להיות ״שופטים ברמה יותר נמוכה״. היא גם לא יכולה להיות ״שופטים שעושים מה שהממשלה רוצה״. היא כן יכולה להיות ״שופטים ברמה גבוהה באותה מידה – עם רקע או השקפת עולם אחרת״. שזה אומר: שוב אליטיסטים, אבל כאלה שהרקע שאיתו הם באים לשפוט הוא קצת אחר. הנשיא הרצוג, בנאום הנפלא והנורא שנשא אתמול, נאום שספק אם במצב הצבירה הנוכחי שלנו (עצבניים, לעומתיים, כועסים) אנחנו ראויים לו, אמר שיש הכרח לגוון את בית המשפט. הוא גם אמר שבית המשפט הוא מוסד מפואר. וכן, שני הדברים נכונים. וזה בדיוק האתגר – גם לגוון וגם שיישאר מפואר. רק לגוון לא טוב. רק מפואר, מחייב תיקון.
נסכם: חובת הזהירות היא על שני הצדדים בכל דיון על אתגר האליטות. הצד השמרני, שרוצה להחזיק את האליטות במקומן, אולי משום שהתרגל לאליטות מסוימות, צריך לוודא שאין מנגנוני בלימה שמונעים מוביליות חברתית ורענון. הוא צריך לוודא שישנו ניכור בין האליטות לבין שאר הציבור שמייצר מתח בלתי נסבל, שתוצאתו פופוליזם. אבל גם על הצד הרדיקלי, שרוצה להדיח את האליטות, יש אחריות. הוא צריך לוודא שהוא לא מדיח אליטה ומקבל בתמורה אספסוף.
