מתחילת המלחמה באוקראינה הזווית הישראלית התמקדה בעיקר בהיבטים הבינלאומיים שלה ובמתרחש בשדה הקרב. עם זאת, לא הופנתה תשומת לב מספקת למה שמתרחש בתוך רוסיה ולתמורות שעברה החברה הרוסית בשנה האחרונה. הממסד הרוסי השקיע בשנה האחרונה משאבים רבים בלחימה בזירה הפנימית - גם בקרב החברה האזרחית, וגם אל מול האליטות, על מנת לבצר ולהבטיח את מעמדו, מה שגרר השלכות מעניינות, חלקן לא צפויות.
החודשים הראשונים למלחמה התאפיינו בגלי מחאה בכלל הערים הגדולות ברוסיה, אך השלטון פעל במהירות נגד התופעה (כ-15 אלף עצורים בשבועות הראשונים של הפלישה). חוקים המגבילים התבטאות חופשית בכלל והתבטאויות ביקורתיות בהקשר המלחמה בפרט הוחמרו משמעותית, כך שמספר אנשי ציבור ידועים קיבלו גזר דין של עד 9 שנות מאסר על ציון עובדות אודות פעולות ופשעי רוסיה באוקראינה, אותן הצד הרוסי מגדיר כפייק-ניוז.
כל השתתפות בהפגנה מכל סוג שהיא הפכה למסוכנת: אפילו עמידה ברחוב עם דף נייר ריק (הרי ברור שהכתובת "לא למלחמה" היא קיצונית) היא עילה מספקת עבור המשטרה למעצר. אחד המהלכים הראשונים במלחמה על התודעה היה סגירתם הסופית את אמצעי התקשורת העצמאיים האחרונים שעוד נשארו במדינה – "TVRain", Novaya Gazeta"" ו"Echo of Moscow", זמן קצר אחרי הפלישה. במקביל התרחבה גם הגדרת מעמד "סוכן זר" בו משתמש המשטר לצביעה של ארגונים ואישים לא רצויים מבחינתו. רשימת הסוכנים הזרים מתעדכנת כל שבוע, כמעט כל הוגי הדעות והעיתונאים העצמאיים כבר בפנים.
שנה למלחמה באוקראינה - עוד יום | האזינו
מנגד, התעמולה של המשטר התעצמה. שעות של "תכניות האקטואליה" מדי יום מסבירים כי רוסיה מתגוננת למעשה מפני כל ברית נאט"ו, שהנהגת אוקראינה כולם נרקומנים וניאו-נאצים (והנשיא יהודי – אז מה, להיטלר הרי היה דם יהודי גם כך, על פי שר החוץ הרוסי לברוב) והכוחות בחזית גורפים הצלחות גם בעת נסיגה. המסרים מועברים במגוון ערוצים, מהטלוויזיה ואתרי החשדות באינטרנט, דרך קבוצות ברשתות החברתיות הרוסיות (Meta בעלת Facebook לעומת זאת הוכרזה כארגון קיצוני רדיקלי) ועד לדוברים רשמיים בכל הרמות, עד לפוטין עצמו.
גם בתי הספר מצטרפים למאמץ באמצעות מערכי "חינוך" חדשים תחת השם "שיחות על מה שחשוב" שמתקיימות מדי שבוע. האוכלוסייה מורגלת בהדרגתיות לרעיון שהמלחמה הינה השגרה החדשה. חלק מקבלים את המציאות ומשלימים אפילו עם האבדות שהשלטונות משתדלים להצניע, אבל אחרים עוזבים את רוסיה, במיוחד מאז תחילת גל הגיוס הראשון שהחל בספטמבר (על פי הצהרות רשמיות – 300 אלף מגויסים) ונמשך ב"זחילה" עד עכשיו. הערכות על היקף העוזבים מאז תחילת המלחמה נעים בין מאות אלפים בודדות למעל מיליון איש. לישראל הגיעו מעל 30 אלף עולים מרוסיה. אם נוסיף למספר הזה גם את כמות ההרוגים, פצועים ונעדרים – נראה שהמלחמה השפיעה משמעותית על הרכב ואף גודל אוכלוסיית רוסיה.
המעמדות העמידים שהיו רגילים לבקר באירופה ולצרוך תוצרת מערבית חוו שינוי דרמטי מאז אביב 2022, כאשר לחץ סנקציוני גרם לסגירת שמי אירופה, ביטול ויזות ויציאה המונית של המותגים המערביים מהשוק הרוסי. הדבר תקף גם לאליטות השלטוניות שנהנו עד ה-24 בפברואר משני עולמות - גם מעמד ותנאי חיים ברוסיה וגם החופש לממש את הונם במערב. האליטה עברה מאז תהליך של התקבצות לתוך רוסיה: התחדדה גישה מופשטת של ה"אנחנו" נגד ה"הם" במסגרתה נדרשת הבעת תמיכה אקטיבית במדיניות המשטר. לא נצפתה תופעה בולטת של עריקות נציגי המעמד השלט למערב (אם כי דווח על מספר אירועי מוות אלים לא מוסבר של דרגי הנהלה של תאגידים סמי-מדיניים ברוסיה). רק מספר מצומצם של טייקונים רוסים המתגוררים במערב הרשו לעצמם התבטאויות מעומעמות הקוראות להפסקת הלחימה ולהידברות, וכמה "לשעברים" בכירים בודדים התבטאו נגד והיגרו מרוסיה.
באליטות אף קמו מספר קבוצות א-פורמליות, ביניהם המחנה הביטחוני הממסדי, המחנה הניצי והמחנה "המאוזן-טכנוקראטי". כולם תומכים במלחמה (אין אפשרות אחרת), אך ישנם הבדלי גישה: הממסד הביטחוני מנסה לרצות את פוטין בניהול המלחמה, התדמית הפטריוטית והצגת התמיכה הכוללת להחלטות המנהיג. הניצים דוגלים בהרחבה והעצמה של המלחמה, מרשים לעצמם לבקר את כישלונות של הדרג הביטחוני הבכיר ומנסים להיות יותר צדיקים מהאפיפיור (פוטין). המחנה "הטכנוקרטי" הוא אולי הגדול ביותר, מורכב מפקידים בכירים שמעדיפים להתמקד בתחומי אחריות מקצועיים שלהם, לא להרבות בהתבטאויות על המלחמה מעבר למינימום הנדרש ושומרים ככלל על פרופיל נמוך.
במהלך שנה וחצי האחרונות נערך ברוסיה מחקר סוציולוגי מקיף בו השתתפו אנשים מ-48 אזורים שונים בגילאי 20 ועד 55. מטרת המחקר הייתה לבדוק כיצד אנשים בשנים אלו רואים את עתידה של רוסיה. ראויות לציון מספר מסקנות: אין דרישה לשינוי המשטר למרות הבעיות הסוציו-כלכליות ואחרות, כולל המלחמה. יחד עם זאת, בקשיים הכלכליים, בחוסר איזון משמעותי בפיתוח באזורים השונים ובאי-התאמה בולטת בין השאיפות הגיאופוליטיות של השלטון אל מול רווחת האזרח הפשוט כל זה עשוי להוות קרקע פוריה ליצירת מחאה. החברה האזרחית נמצאת במשבר עמוק, כל קבוצות הגילאים מטילים את האחריות לשינויים על המדינה.
בחלוף שנה של מלחמה דיכוי סממני התנגדות, דעה עצמית וכל יוזמה לא מאושרת ברוסיה התחזק משמעותית. היעדר התנגדות שנראית לעין נגד המלחמה בתוך רוסיה אינו מצביע בהכרח על "תכונה מולדת של העם הרוסי" אלא קודם כל על השקעה כבירה של הממסד, בקני מידה שלא נופלים בהרבה ביחס להשקעתו במאמץ המלחמתי פרופר. לפי שעה לא ניתן לזהות קבוצות בחברה או באליטות בעלי יכולת וכוונה לפעול נגד מדיניות פוטין. אבל גם אם יהיו כאלה - סביר להניח שלא נדע עליהן עד שלא יפעלו.
הרחבות וראיונות עם ח"כים, מומחים ואנשי ביטחון מהארץ ומהעולם ייינתנו ב-1 במרץ, בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בשיתוף פעולה עם כאן חדשות
ארקדי מיל-מן הוא חוקר בכיר וראש תוכנית רוסיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, וגאורגי פורוסקון הוא חוקר בתוכנית רוסיה במכון למחקרי ביטחון לאומי
