"החוק עבר 'בהתנגדות של חברת כנסת אחת'", כך כתוב בספרו של חיים רמון ״נגד הרוח״. בוויקיפדיה כתוב שלחוק לא התנגד אף אחד. אפס מתנגדים. מי צודק? לרמון נדמה שענת מאור ממרצ הצביעה נגד. החלטתי שזה לא מצדיק תחקיר מעמיק, משום שכך או כך, חוק ביטוח בריאות ממלכתי עבר ברוב גדול. רוב גדול מאוד. רוב גדול במיוחד אם חושבים על כל מי שהתנגדו לו, ומנעו את העברתו למשך שנים ארוכות.
בואו גם אתם לדרג 25 החלטות מ-75 שנות המדינה
רמון היה שר הבריאות, אבל כדי להגשים את חלומו להעביר חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הוא נאלץ להתפטר מהממשלה, לרוץ לראשות ההסתדרות, לנצח במרוץ – ואז לאפשר את העברת החוק, שההסתדרות הייתה בלם מרכזי שמנע אותו. הכוכבים הסתדרו בדיוק במקום הנכון. בייגה שוחט היה שר האוצר. הוא תמך בחוק, למרות שחלק ניכר מבכירי האוצר התנגדו לו. לימים, בכירי האוצר גם שינו כמה מסעיפיו. ״ביבי ושאר חברי מסיבת התה״, כמו שרמון מכנה אותם בספר, ״חיככו את ידיהם בהנאה כאשר סוף-סוף יכלו לממש את הבטחתם״, לקצץ בחוק.
לא בטוח שזה תיאור לגמרי הוגן. נתניהו אכן היה ראש ממשלה ב-1997, כאשר בוטל ״המס המקביל״ שחייב את המעסיקים להשתתף במימון הביטוח של עובדיהם. אבל שר האוצר היה דן מרידור. גם הוא ראוי לתואר חבר במסיבת התה?
רמון כתב בנימה של כעס על שינויים בחוק שחלו במהלך השנים, אבל מבין היטב שחולל ״שינויים דרמטיים״ במערכת הבריאות. הוא חוקק חוק נחוץ. הוא חוקק חוק חשוב. הייתה מחלוקת, והוא התגבר עליה. הייתה התנגדות, והוא שכנע את המתנגדים. רוצים לדבר על מהפכה? זאת הייתה מהפכה, אחת מהגדולות בתולדות מדיניות הפנים, החברה והכלכלה בישראל. לא היו הפגנות ברחובות, ולא הייתה תחושת סוף העולם, ולא היה מי שאיים להוציא את כספו, או לעזוב את הארץ, או לפרוץ במרי אזרחי.
החוק של רמון התבשל שנים ארוכות, עוד לפני שהגיע לכהונה. היו ניסיונות קודמים, הייתה ועדת השופטת שושנה נתניהו, הייתה בשלות ציבורית ופוליטית. הייתה הזדמנות שמישהו ידע לנצל במיומנות גדולה. נכון, ההסתדרות ניסתה לבלום אותו והיה מאבק קשה. כל הישג פוליטי כרוך במאבק קשה. אבל בסוף הייתה הכרעה שהכנסת קיבלה ברוב גדול, וכמעט בלי הסתייגות.
רמון תמך גם ברפורמה משפטית, אבל כנראה מזהה שהרפורמה של היום לא דומה לרפורמה של אתמול. כשר משפטים, רצה בעצמו לשנות ונתקל בקיר. אחר כך נתבע, נשפט והורשע. פרשה מוכרת, שהותירה צלקת. אם יריב לוין ושמחה רוטמן היו נוהגים בקצת יותר סבלנות, רמון היה יכול להיות פרטנר שלהם. האמון שלו במערכת המשפט לא גבוה בהרבה, אם בכלל, יותר מהאמון שלהם. ובכל זאת, כאשר התראיין לעיתון מקור ראשון שאל ״מה הם ממהרים?״ ולא בגלל ששינה את דעתו בעניין הצורך בריסון מערכת המשפט. האם צריך רפורמה? רמון בטוח שכן. אבל, כך אמר, ״התחושה היא שעושים מתקפה כוללת על אורח החיים של חצי עם… הם לא יודעים לעבוד, וגם כשהם צודקים הם לא חכמים״.
נזכרתי ברפורמה המוצלחת של רמון בגלל הקרב המשפטי, ובגלל השאלון שאנחנו מבקשים למלא – 25 החלטות ב-75 שנים. זה שאלון שמבקש מהמשתתפים והמשתתפות לחוות דעה על כמה מההחלטות החשובות ביותר שמנהיגי ישראל קיבלו ב-75 שנותיה של המדינה. את התוצאות המלאות נפרסם קרוב יותר ליום העצמאות, כשיהיה באמת שבעים וחמש, אבל כמה מאות שאלונים כבר הצטברו, והסקרנות גוברת, אז הצצנו בתוצאות החלקיות, בדקנו את הדופק, לראות מה הישראלים חושבים.
בין השאר, סיכמנו את נתוני השאלה על חוק ביטוח בריאות ממלכתי. אם אתם עוקבים אחרי מה שקורה במדינות אחרות בעולם, אתם בטח יודעים שבאמריקה ביטוח בריאות הוא אחד מהנושאים הכי שנויים במחלוקת בין הגוש הדמוקרטי לבין הגוש הרפובליקני. הרבה מאוד אמריקנים, שישראלים דווקא נוטים להזדהות איתם, כי הם השמרנים, הניצים, התומכים בממשלות ימין ישראליות, סבורים שביטוח בריאות ממלכתי הוא סוג של סוציאליזם. אגב, רמון מעיד בספרו שנתניהו פעם שאל אותו על החוק ״מה זה הסוציאליזם הזה שחוקקת לנו?״.
אבל העימות האמריקני לא ניכר בזירה הישראלית. אף מפלגה לא הציעה לבטל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי. מפלגת הציונות הדתית, שכמה מראשיה משתעשעים ברעיונות כלכליים רדיקליים, כתבה במצעה על ״הצורך החיוני במערכת בריאות ציבורית חזקה ומתפקדת״. נתניהו לא העלה על דל שפתיו הצעה להחזיר את הגלגל לאחור. מי שרוצה ישראל בלי החוק של רמון יצטרך להצביע למשה פייגלין, אם ירוץ אי פעם שוב במסגרת מפלגת ״זהות״. לא רק שהרפורמה של רמון עברה בלי מתנגדים. היא גם נותרה בלי מתנגדים. לא בכנסת – לא בציבור.
שימו לב שמה שמלמדים הנתונים משאלון 25 ההחלטות. רק כדי שיהיה ברור: אלה נתונים ביניים, להתרשמות בלבד, לא סופיים ולא משוקללים באופן מלא. מצד שני, הנתונים כל כך מובהקים, שגם אם ישתנו בלא מעט הם עדיין ישארו די דומים למה שהם עכשיו: הודעה חד משמעית שהציבור הישראלי מרוצה. ההחלטה לחוקק ביטוח בריאות ממלכתי הייתה החלטה ״מצוינת״, או במקרה הפחות טוב, החלטה ״טובה״. שיעור המתנגדים לקביעה הזאת דומה למדי למספר המתנגדים לחוק עצמו (כאמור, אפס או אחת, ענת מאור).
כך נראית החלטה שהיא גם ״מהפכה״ וגם ״בהסכמה״. כך נראית המהפכה שגם לוין ורוטמן יכולים להעביר, אם יתאזרו בקצת יותר סבלנות, אם יסכימו להתפשר, אם יוותרו על הרטוריקה הפוגענית, אם ייקחו בחשבון שמוטב רפורמה משמעותית בתמיכה רחבה מאשר רפורמה מוחלטת בסערה חברתית. נדמה לי, אבל לא שאלתי, שיוכלו לגייס את רמון לרפורמה כזאת. גם נשיא המדינה כבר הסכים לרפורמה כזאת ויש לו צוות שאפשר להסכים איתו. בני גנץ רוצה לדבר. ויאיר לפיד כרגע לא נראה מעוניין, אבל רפורמה שתתאפס אולי עוד יכולה לשנות את דעתו. למה לא? למה לא להעביר רפורמה בתמיכה של שבעים ח״כים ואפס מתנגדים – או אחת – או אפילו עשר – או עשרים? למה לא לנסות מהפכה בהסכמה?
הביטו בגרף ושאלו את עצמכם: האם בעוד שלושים שנה יש סיכוי שכך יאמרו הישראלים על ההחלטה להעביר את הרפורמה המשפטית? אם אתם – יוזמי ותומכי הרפורמה – מבינים שאין סיכוי כזה, אולי כדאי לחשב מסלול מחדש ולנסות לחתור לכיוון הזה. כי זו לא בושה שכמעט כולם אומרים שקיבלת החלטה מצוינת. כי זו לא בושה שכמעט כולם אומרים, אחרי שלושים שנה, שעשית מהפכה הכרחית. כי זו לא בושה שגם אחרי שלושים שנה אף אחד לא מעלה על דעתו לבטל את הרפורמה שלך. בהחלט לא בושה.
