קשה להסביר כמה מוזר היה לנסוע בתוך חווארה ביום שני האחרון. הבנתי שהשוק שלי מוזר לשאר יושבי הרכב בעיקר כי הם לא היו שם הרבה בהזדמנויות אחרות. בדרך כלל הקטע הזה של כביש 60 שעובר בתוך חווארה הוא עמוס ורועש. מכוניות, מסעדות, בתי עסק. כמויות של המולה, בוודאי לאורך הבוקר והצהריים. משני האחרון ועד לכתיבת שורות אלו: דממה. הכול סגור, בקושי יש אנשים בחוץ.
צו אלוף אוסר על פתיחת החנויות וחיילים עוצרים את מי שמנסה בכל זאת לפתוח. מכונית עוברת בכביש פעם בכמה דקות. וזה כביש שאפשר להיתקע בו בפקק בקלות ביום רגיל. העניין הוא שחווארה היא היוצאת מן הכלל שמעידה על הכלל.
חווארה היום הוא המקום היחיד כמעט ביהודה ושומרון שבו פלסטינים וישראלים, גם יהודים ישראלים, נמצאים זה לצד זה. מבחינת יישובים ומוסדות, הפלסטינים והישראלים חיים במרחבים נפרדים, ישראלים יהודים לא נכנסים לכפרים ולערים פלסטיניות אלא אם כן מדובר בפעילות כוחות הביטחון ופלסטינים לא נכנסים לישובים ישראלים, הם מוגנים ומאובטחים מאוד בדרך כלל.
גם בכבישים צדדיים וקטנים יותר, הפלסטינים בדרך כלל משתמשים במעין שבילי עפר, כבישים מאוד לא מתוחזקים ומתוכננים שמחברים בין כפרים פלסטינים ושטחים פלסטינים, כמו כביש שכם-ג'נין שמשמש היום בעיקר פלסטינים. וישראל בשנים האחרונות מתכננת יותר ויותר כבישים עוקפים לכביש 60 - הכביש המשותף, כדי שישראלים לא יחלפו ליד כפרים פלסטיניים, בגלל אירועי הטרור הרבים.
חווארה היא עדיין (עד להשלמת הכביש העוקף) ציר מרכזי, ולא רק שהכביש עובר לידה, כמו במקרים אחרים, אלא ממש בתוך הכפר. מה שנוצר הוא מעין מרכז מסחרי עם בתי קפה ומסעדות, בתי עסק ביניהם הרבה נגריות, מסגריות, מוסכים. הכול בבעלות פלסטינית כי בסופו של דבר הם תושבי הכפר או הסביבה אבל זה גם כביש ראשי עבור ישראלים אז הרבה מהלקוחות הם ישראלים ויש שלטים בעברית. זה אחד המקומות היחידים ביהודה ושומרון בו התופעה נמצאת בעוצמה כזו.
הייתי שם לפני חצי שנה ודיברתי עם אנשים כשהעסקים היו פתוחים, להרבה מהם יש לקוחות ישראלים קבועים אפילו מתוך הקו הירוק. יש הרבה ערבים ישראלים שאם הם עובדים או עוברים באזור הם באים לשבת שם, כי זה שילוב נוח: מצד אחד יש שם עסקים ערבים אז השפה והאווירה נוחים להם ומצד שני זה לא כמו להיכנס לתוך עיר פלסטינית, לא מבחינת הנוחות - זה על הדרך - ולא מבחינת הביטחון האישי. זה הצד היפה.
המכוער הוא כל מה שקורה שם חוץ מזה, הרבה מזה בלילות. יידוי אבנים או בקבוקי תבערה על בסיס שבועי של פלסטינים על רכבים ישראלים, בחודשים האחרונים אפילו ירי של חמושים שיוצאים בדרך כלל משכם, ויורים על עמדות של צה"ל שנמצאות במקום ומציתים עמדות. מנגד, מתקפות אלימות של ישראלים שמגיעים לכפר ומיידים אבנים גם הם. שוב - כי קל להגיע לשם. השיא הוא הפיגוע הרצחני שבו נהרגו שני ישראלים וליל הפרעות.
מה שאפשר ללמוד מכאן זה שלמרות איזשהו דימוי שיש לנו אולי על יהודה ושומרון, אולי תפיסה של דו קיום מוגבל, האוכלוסיות בפועל מאוד מופרדות וחיות בכמעט עולמות מקבילים מבחינת תשתיות ורמת החיים, כשברף הגבוה נמצאים כמובן ישראלים. אפילו כשהאלימות מגיעה מהצד הישראלי הפתרון הוא לסגור את המרחב הפלסטיני כמו בחווארה ובפועל להעניש את הנפגעים ולהעמיק את הנזק הכלכלי, כי זה מה שיודעים לעשות.
המגמה הזו רק הולכת ומתרחבת, מגמה שישראל משליטה בפועל בעיקר דרך תכנון וסלילת כבישים כי היא לא הצליחה למצוא פתרון נרחב אחר לטרור בשטח מלבד להפריד - מגדרות ועד נתיבים חלופיים. הפתרון הזה עובד, גם אם חלקית, אבל יש לו השלכות נרחבות על עתיד השטח שנקרא יהודה ושומרון ועל עתיד שני העמים שחיים בו.
