מזה שבועות ארוכים מתנהלים מגעים לפשרה ברפורמה המשפטית. מנהלות אותם כמה קבוצות שונות של אקדמאים, משפטנים, נציגיהם של מובילי הרפורמה ונציגיה של הרשות השופטת – חלקן בעלות מידת השפעה משמעותית יותר וחלקן פחות.
לאחרונה נראה היה שהמגעים הללו מתכנסים להסכמות בכמה מהנושאים המרכזיים שעל הפרק: כך, למשל, מסתמנת הסכמה שלפיה בג"ץ לא יוכל לפסול חוקי יסוד כלל, ולעומת זאת יוכל לפסול חוקים רגילים ברוב מיוחד. מנגד, מרבית המתדיינים מסכימים שמצב כזה ייתר את חקיקת פסקת ההתגברות.
הסכמה מסתמנת נוספת היא על הוצאת הטיפול ב"עילת הסבירות" ממסגרת הרפורמה, בצד ביסוס הקביעה שעילת הסבירות תשמש רק כלפי החלטות של פקידים, ולא באשר להחלטות של הממשלה עצמה - כולל בהחלטות על מינויים. ההידברות נוגעת גם לשאלות של עיתוי השינויים והשלביות של סדר קבלתם, וגם בנושא זה נדמה שתומכי הרפורמה המשפטית מוכנים להדרגתיות מסוימת.
השאלה שהקושי להתפשר בה נראה המשמעותי ביותר הייתה ונותרה, לאורך ימי הדיונים – סוגיית הרכב הוועדה לבחירת שופטים: נציגיהם של לוין ורוטמן רוצים לבסס רוב לקואליציה בוועדה, ומנגד – נציגי הרשות השופטת מנסים להתעקש על זכות וטו לשופטים במינויים, ובזה נראות עמדות הצדדים רחוקות במיוחד.
לא כל המגעים האמורים התנהלו בחסות בית הנשיא, אבל בניסיונותיו להוות פלטפורמה למשא ומתן, הנשיא מנסה כעת לגבש מתווה חדש שיקלע למכנה המשותף של ההסכמות, ויותיר לדיון את השאלות שטרם התבררה מידת ההסכמה האפשרית לגביהם. דווקא עם פרסום כוונתו, הפך ניסוח מתווה שכזה למלאכה מסובכת עוד יותר, מפני החשש להרגיז את מי מהצדדים הפוליטיים עד שיוותר על החתירה לפשרה. הפרסומים על אודות פשרות שונות משמשים בלון ניסוי מצוין לנשיא, שמגלה כיצד עשויים להגיב הצדדים הפוליטיים למתווה שיציג: בינתיים - בדחיה גמורה.
הפוליטיקאים בתמונה - הבעיה מתחילה
למעשה, יתרונם הגדול של ניסיונות הגישור עד כה היה היעדרם של הפוליטיקאים. מסתבר שבשיח שמנוהל בידי משפטנים בעלי עמדות שונות, ואפילו שליחיהם של הפוליטיקאים או השופטים - אפשר להגיע לעמק השווה בין תומכי הרפורמה למתנגדיה, ברבות מהסוגיות שעל הפרק. למעשה, העובדה הזאת לא צריכה להפתיע איש.
דווקא הניסיון להשלים את מהלכי ההידברות בהכנסת הפוליטיקאים לתמונה הפך לשלב הקשה ביותר, הגם שמרבית הנושאים נידונו והובאו להסכמה בין האוחזים בעמדות השונות. לשחקנים הפוליטיים יש אינטרסים מגוונים. בקצוות: לוין, רוטמן, והשופטים עצמם - ברור שפשרה יכולה להיחשב הישג אך גם תגרור ביקורת של כל מנהל משא ומתן בקרב המחנה שלו בדבר היקף הפשרה שהסכים לה.
שורת הרווח וההפסד
בני גנץ, שמצטייר כתומך בהידברות ובפישור, עשוי להרוויח ממנה הון פוליטי, ואולי אף לסלול את דרכו בהמשך הדרך לממשלה. יאיר לפיד בוודאי יפסיד הרבה מפשרה כזאת, הן משום שהיא מחזקת את מעמדו של גנץ והן משום שהיא תהווה המשך למה שנדמה גם כעת כחוסר שליטה שלו באירוע כולו: הן באירועי המחאה והן בניסיונות לפתור את המחלוקת. ואילו נתניהו - עשוי להרוויח הרבה כמי שנחלץ מצרה כלכלית ובינלאומית, אך אולי לא ירוויח מספיק ככל שהדברים נוגעים לסגירת התיקים הפליליים שלו.
בפני הנשיא עומדת כעת משימה מורכבת בהרבה מעצם ההגעה לפשרה הוגנת בין עמדות מנוגדות באשר למערכת המשפט. עליו לשמש מתווך מעין-פוליטי, בתשומת לב לרווח וההפסד הצפויים לשחקנים השונים בעודו מציג את רעיון הפשרה. ייתכן שבבית הנשיא מקווים שעצם חשיפת הרעיונות שהוסכמו, כשלעצמה תדחוק בפוליטיקאים להתפשר. אלא שכאשר מדובר בסעיפים טעוני-פרשנות וטעוני-רגשות כמו אלה שנידונים כעת, נראה שמובילי המחאות ומובילי הרפורמה – גם אלה וגם אלה – מצליחים לנווט היטב את דעת הקהל להקצין עמדות, ברצותם בהקצנה.
אם הנשיא מקווה לפשר: עליו להתנהל מול פוליטיקאים כפי שמתנהלים מול פוליטיקאים – לשאת ולתת לא רק על הפשרות אלא גם על דרך הצגתן, וההישגים שירשמו על שם כל מועמד עתידי לראשות הממשלה או לראשות האופוזיציה.
