משפט ידוע אומר שפשרה טובה היא כששני הצדדים לא לגמרי מרוצים. לפי זה, מתווה הנשיא, הוא לא פחות ממצוין - רק שספק אם ייצא ממנו משהו. בהקשר הזה כדאי לשים לב למשהו מעניין שקרה עם פרסום המתווה: לרגע, היה שקט.
הרצוג ניסה להלך בין הטיפות, אך עדיין יש מנצחים ומפסידים. @almog_tamar עושה סדר במתווה הנשיא#חדשותהערב pic.twitter.com/B3OlR81oWb
— כאן חדשות (@kann_news) March 15, 2023
אחת הסיבות, היא כמובן הצורך להבין מה בדיוק אומר המתווה: הוא נכתב לאחר הרבה התייעצויות, השקעה ומחשבה אך בחלקים ממנו, וסביר שבמתכוון, אינו סגור הרמטית (בהצלחה עם להבין מתי בית המשפט כן יוכל להתערב בהחלטות לא סבירות). בסעיפים מסוימים הוא נוטה לכאן ובאחרים – לשם. על מורכבות קשה להגיב בציוץ מידי ונחרץ. זה בדרך כלל לא עוצר את נבחרי הציבור מלהגיב מיד, אבל כאן הסיטואציה מסובכת יותר.
כך או כך, זאת לא הסיבה היחידה לתגובה האיטית יחסית גם של אלו שתגובתם מוכנה עוד טרם יש למה להגיב. כשהמתווה פורסם כל צד ניסה להבין אם ניצח או הפסיד, אם עמדתו התקבלה, או לא. המתווה לא נותן תשובה ברורה.
לקואליציה אין רוב בבחירת השופטים
לדוגמה, הוועדה לבחירת שופטים, הנושא שיוזמי החקיקה המהפכנית הבהירו שלא יתפשרו בו. לפי מתווה הנשיא, היא תגדל ל-11 חברים, במקום 9, והפוליטיקאים יקבלו דריסת רגל משמעותית יותר. מצד שני, שליטה מוחלטת של הקואליציה אין לפי מתווה הרצוג, וגם שיטת הסנריוטי, בחירת הנשיא או הנשיאה לפי הותק, תוותר על כנה.
עילת הסבירות מתבטלת חלקית
בסעיפים אחרים, "ניצחון" יוזמי החקיקה מהקואליציה משמעותי יותר, עילת הסבירות מתבטלת בחלקה העיקרי, גם אם זה לא כתוב מפורשות. החלטות הממשלה בעניין מדיניות או מינויים לא יפסלו רק מאי סבירות, החלטות של שרים על מדיניות לא יפסלו מאי סבירות. אבל שוב, הסגירה אינה הרמטית. בית המשפט יכול לפסול החלטות של שרים אם הן שרירותיות או מופרכות, שזאת הגדרה אמורפית. מצד שני, ינסו הפוליטיקאים לומר שכל החלטה היא עניין של מדיניות (ע"ע שר הביטחון הלאומי בן גביר, שמגדיר התערבויות ואיך יטפלו במפגינים בהפגנות השונות כעניין של "מדיניות").
מתווה הנשיא פורסם: @almog_tamar מסבירה את הסעיפים הדרמטיים#חדשותהערב pic.twitter.com/Mv3HyWXPDR
— כאן חדשות (@kann_news) March 15, 2023
חוות הדעת של היועמ"ש מחייבת או לא?
גם בסעיף הייעוץ המשפטי במתווה, קריאה ראשונה ומרפרפת עלולה להטעות. הנה, יש סעיף שקובע מפורשות שחוות דעתם של היועמ"ש לממשלה ושל היועמ"שים למשרד הממשלה בנוגע לדין מחייבת את הגופים שהם משרתים בהם. רק מה? בסעיף אחרי כתוב שחוות הדעת לא תחייב בנוגע להצעות חוק, וסעיף לפניו כתוב ששר יכול לא פחות מלהדיח יועמ"ש אם יש "חילוקי דעות מהותיים מתמשכים". נכון שוועדה צריכה לאשר את ההדחה, אבל המסר ברור.
לא כל חוק הוא חוק יסוד וגם - אין ביקורת משפטית מבג"ץ
גם לגבי הביקורת השיפוטית וחוקי היסוד, לכל צד יש סיבה לשמוח – או לתקוף. מצד אחד, לא כל חוק יכול להיות מוגדר כחוק יסוד, ויהיה צריך הליך חקיקה מסודר. זכויות שעד היום לא עוגנו בחקיקה, זכויות בסיסיות כמו הזכות לשוויון וחופש הביטוי וההפגנה – יעוגנו בחוקי יסוד. מצד שני, לא תהיה ביקורת של בג"ץ על חוק יסוד, וגם מתווה שירות צבאי יעוגן בחוק יסוד ולא יהיה כפוף לביקורת שיפוטית. גם ביטול חוקים יצטרך לעשות ברוב של לפחות שני שליש מ-11 השופטים שידרשו לדון בכל נושא כזה.
רק לקראת סוף המתווה נכתב כי תהיה תוכנית רב שנתית להפחתת העומס במערכת המשפט. הצורך בהפחתת העומס הוא צורך לא פחות מקריטי, והמשכיות הליכים מייצרות עינויי דין. מה חבל, שמקדמי הרפורמה והתומכים בה לא חשבו שזה צריך להיות נושא עיקרי. לפחות, לפחות, כמו חוק המתנות.
