המשבר מוביל להתחזקות המחנות, לא לתזוזה למרכז

המשבר מוביל להתחזקות המחנות, לא לתזוזה למרכז
השפה משפטית – המתווה פוליטי. את הבוחרים, בשלב זה, הפוליטיקאים לא הפסידו
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
מוחה נגד הרפורמה המשפטית בני ברק דגל 16.03.23
צילום: צילום: פלאש 90

המתווה איננו משפטי. השפה משפטית – המתווה פוליטי. גם הפשרה של הנשיא איננה משפטית. השפה משפטית – ההחלטה פוליטית. מרוב שיח משפטי, או ערכי, על דמוקרטיה, מרוב דיבורים על סעיפי התגברות, על ועדות לבחירת שופטים, נשכחת לעיתים העובדה הפשוטה: מדובר על קרב פוליטי. מאבק כוח. מחנה אחד, זה שבשלטון, מרגיש שיש לו הזדמנות לצבור עוד כוח. מחנה אחר, זה שאינו בשלטון, מנסה למנוע ממנו לצבור עוד כוח. אלה ואלה משוכנעים שהם צודקים. גם הנשיא משוכנע שהוא צודק. וכל אחד ואחת מביטים לאחור כדי לבדוק האם בוחריהם עוד איתם. זה המפתח: לנצח בקרב בלי להפסיד במערכה. לנצח בקרב על הרפורמה, בלי לאבד סיכוי לנצח בבחירות.

בלי חוקה, נישואים ברבנות, מלחמה בלבנון: בואו לדרג 25 החלטות חשובות בתולדות מדינת ישראל

תנוח דעתכם, הפוליטיקאים מחוברים למציאות. יכול להיות שמה שהם עושים מוביל להתנגשות קשה, לכאוס, לאלימות. אבל את הבוחרים בשלב זה לא הפסידו. התומכים ברפורמה נשארו תומכים בפוליטיקאים של הרפורמה, המתנגדים לרפורמה נשארו תומכים בפוליטיקאים שנגד הרפורמה. מעט מאוד, בכלל, שוקלים לעבור לצד הנגדי. הרבה יותר מהם, אם כבר, דווקא הקצינו. כלומר, אם נדמה היה למישהו שהמשבר ידחוף את הישראלים לכיוון של מרכז פוליטי פשרני, כרגע הוא דוחף אותם לעבר הקצוות. לעבר העמדה הפחות פשרנית. וזה לא קורה בגלל מתווה הנשיא – זה קרה עוד לפני מתווה הנשיא. סקר המדד שסיכמנו השבוע (השקלול על ידי פרופ׳ קמיל פוקס, הנתונים מייצגים את עמדת אזרחי ישראל היהודים) מלמד על כך שיעור מעניין.

שאלנו שאלה כללית: איך המצב החברתי, הפוליטי והמשפטי שנוצר כעת בישראל השפיע על תמיכתך הפוליטית? הצענו שלוש אפשרויות לתשובה. לא השפיע על תמיכתי הפוליטית; אני נוטה עכשיו יותר לכיוון גוש הימין-חרדים מאשר קודם; אני נוטה עכשיו יותר לכיוון גוש המרכז-שמאל מאשר קודם. הרוב, 63% אומרים שלא השפיע. כרבע אמרו שזזו לכיוון השמאל (24%), קצת יותר מעשירית לכיוון הימין (13%). מי שלא זזו לא זזו. עמדתם ברורה. אבל מי כן זזו? האם מישהו זז למחנה השני בגלל שאינו שבע רצון מהרפורמה, או מההפגנות, או מהאיומים בסירוב לבוא למילואים, או מהרתיעה מפשרת הנשיא?

התשובה היא לא. כמעט ולא. התשובה היא שמי שזזו לכיוון שמאל, הם מי שמלכתחילה מתנגדים לרפורמה. התשובה היא שמי שזזו לימין, הם מי שמלכתחילה תומכים ברפורמה. כלומר – את אותם ישראלים שהמשבר מטלטל, הוא לא דוחף למרכז, אלא מעמיק את המחויבות שלהם למחנה שלהם. תומכי ש״ס זזים ימינה (48%), תומכות עבודה זזות שמאלה (35%). שיעורם של מי שזזו לכיוון ההפוך למחנה שלהם קטן. 2% מבוחרי יש עתיד סימנו שהם נוטים עכשיו יותר לימין. 7% מבוחרי הליכוד סימנו שהם נוטים יותר למרכז-שמאל. אחוזים קטנים שמבטאים מעט מאוד.

נכון, יהיו מי שמייד יצביעו על האפשרות שכמה אחוזים לכאן או לכאן יכולים לשנות אצלנו תוצאות של בחירות צמודות. אבל את זה אנחנו יודעים. בישראל יש כרגע מצב של קרוב לתיקו אלקטורלי, שכל תקלה או תזוזה של ערב בחירות יכולים להטות לכאן או לכאן. הסקרים שבוחנים תזוזות של מנדטים מזהים תזוזות קטנות כאלה, אם כי, כפי שכתבנו כאן כבר לפני כמה ימים, גם בסקרי המנדטים לא מזהים כרגע תזוזות גדולות. אולי שחיקה קלה של הליכוד, אולי גם זה לא. וראוי להזכיר שאנחנו לא ערב בחירות, שאין כרגע קמפיין, שאין גוועאלד, שאין משמעות רבה מאוד לתזוזות קטנות במספר המנדטים בסקרים. רק תזוזות גדולות, ברורות, שאין ספק במשמעותן, אולי היו מזיזות את הפוליטיקאים מעמדתם. תזוזות קטנות הן אדווה קלה, שאפשר להתגבר עליה.

במילים אחרות, אם שמחה רוטמן מביט בסקר המדד, הוא נרגע: רק 2% ממצביעיו אומרים שזזו לכיוון המרכז-שמאל. רבע מהם אומרים שזזו יותר לכיוון הימין. מעניין לדעת מה מצאו לעצמם שהוא עוד יותר ימין מהימין שכבר הצביעו. מן הסתם, לא מצאו מפלגה אחרת, אלא פשוט ביטאו את הסנטימנט של מחוייבות עמוקה עוד יותר למפלגה שהלכו איתה מלכתחילה. וגם אם יאיר לפיד בוחן את הסקר הוא נרגע: רוב גדול של בוחריו נשארו איתו, או העמיקו את אחיזתם במרכז-שמאל. אם היו משוכנעים, עכשיו הם עוד יותר משוכנעים. אם היו נאמנים, עכשיו הם עוד יותר נאמנים. אם הייתה להם מוטיבציה, עכשיו יש להם עוד יותר מוטיבציה. הביטו בכבישים, תראו אותם שם – מפגינים נאמנות ומוטיבציה.

למי שרוצים שתהיה כאן פשרה, שהמשבר יירגע, זו בשורה רעה. נכון, הרבה מאוד ישראלים אומרים שהם רוצים פשרה (בסקר המדד, 46%). אבל במקביל הם אומרים שנאמנותם למחנה שלהם נותרה יציבה, או התחזקה, מה ששולח מסר הפוך מרצון בפשרה. החוקר הישראלי פרופ׳ אורי גניזי התמחה בסוג כזה של מסרים סותרים. אומרים דבר אחד, אבל מתנהגים כמו דבר אחד. ובדרך כלל, ההתנהגות מנצחת את האמירה. המסר הסמוי מנצח את המסר הגלוי.

וזה המסר: אנחנו רוצים פשרה, אבל אם לא תהיה פשרה, נתמוך בפוליטיקאים של הצד שלנו. כלומר, אין לפוליטיקאים שלנו סיבה חזקה להתפשר. סיבה משפטית אולי. סיבה עקרונית אולי. סיבה חברתית אולי. סיבה פוליטית – לא ולא. וכולכם יודעים אילו סיבות מניעות החלטות פוליטיות.

הפופולריים