הרבה החלטות קיבל דוד בן גוריון בימי חייו הסוערים, ועל כמה מהחשובות שבהן שאלנו לא מזמן לדעתכם. האם צדק כאשר קיבל את תוכנית החלוקה? האם החליט נכון כאשר הורה לירות על הספינה אלטלנה? שאלנו גם שתי שאלות שיש להן קשר ליום השואה שאנחנו מציינים השבוע. ההחלטה לקבל כספי שילומים מגרמניה, רק שנים ספורות לאחר השואה, וההחלטה לחטוף את אדולף אייכמן ולהביא אותו לדין בישראל.
שתי החלטות – שונות מאוד באופיין, שונות מאוד בראי הזמן. רחוקות, כמעט נשכחות, ובכל זאת מעת לעת אנחנו עוד נזכרים בהן. הסרט ״אייכמן – ההקלטות האבודות״ שודר לא כל כך מזמן. הריאיון שמתועד בהקלטות צולם לפני שאייכמן נלכד בארגנטינה על ידי המוסד, בשנת 1960 והובא לישראל.
מה דעתכם, המצב הכלכלי ישתפר או ידרדר? בואו להשיב לשאלון המדד
על שתי ההחלטות שאלנו במסגרת פרויקט שרובו ייחשף רק בשבוע הבא: סקר גדול של אתר המדד שבו דורגו 25 החלטות חשובות מ-75 שנות המדינה. פרופ׳ קמיל פוקס מנתח את הנתונים יחד עם נוח סלפקוב. ויש הפתעות. יותר מאחת.
על ההחלטות הנוגעות לזיכרון השואה אנחנו מקדימים וכותבים השבוע. שתי אלה הן החלטות ישראליות, שמעניין להביט בהן גם לנוכח הוויכוח הנוקב שמתחולל בישראל כעת סביב הסכם הביקורים של ממשלת ישראל עם ממשלת פולין. זה הסכם שכולל הסכמה, ואולי המלצה ישראלית, שתלמידי בתי ספר ישראלים הנוסעים לבקר במחנות ההשמדה יבקרו גם בכמה אתרים שמנציחים, בין השאר, אנטישמים ורוצחי יהודים.
על ההחלטה הזאת דיברו לא מעט בשבוע שעבר, ועוד ידברו השבוע. היא מעלה מחדש את השאלה הכללית של העלות והתועלת בנסיעת תלמידים ישראלים לפולין, וגם את שאלת מדיניות החוץ הישראלית ביחסיה עם מדינות שעושות מאמץ לטשטש את מה שעשו אזרחיהן ליהודים בשנות הארבעים האפלות של המאה הקודמת. היא מעוררת את השאלה הכללית על האופן שבו ישראל מנהלת את המדיניות שלה בעניינים הנוגעים לזיכרון השואה.
על חטיפת אייכמן אין היום שמץ של מחלוקת, ואם זה נראה לכם מובן מאליו, כדאי שתחזרו למה שכתבה הפילוסופית חנה ארנדט על ״אייכמן בירושלים״, ואולי גם למכתב אנשי הרוח שביקשו שאייכמן לא יוצא להורג. חתמו עליו אישים כמרטין בובר, לאה גולדברג וגרשום שלום. גם שני שרי ממשלה, לוי אשכול ויוסף בורג, העדיפו שאייכמן יושאר בחיים. זה יהיה, הציע בורג, ״מעין מצב תלוי ועומד, שגזר הדין יהיה תלוי בפניו מדי יום ביומו. להשאירו במצב זה, כשבכל יום יכולים לבצע את גזר דינו”.
לפחות בעת שהאירועים התרחשו, לא כולם חשבו שישראל נוהגת נכון בחטיפה ובהעמדה לדין ובהוצאה להורג של אייכמן. היו לא מעט גורמי חוץ שזועזעו מהחטיפה. יהודים ברחבי העולם, שחששו מהתנכלויות אנטישמיות, וכמה ממשלות שלא הבינו מדוע לישראל יש זכות לשלוף אזרחים ממדינה אחרת.
למעשה, לאחר החטיפה לא היה מנוס ממשלוח של שרת החוץ גולדה מאיר למועצת הבטחון של האו״ם כדי להסביר את הפרשה לאור מחאותיה הנמרצות של ארגנטינה. ״האם זו בעיה שמועצת הבטחון צריכה לטפל בה?״ שאלה מאיר. ״האם זהו איום לשלום – שאייכמן מובא למשפט על ידי אותו עם אשר להכחדתו הפיזית הגמורה הקדיש את כל כוחותיו, גם אם דרך תפיסתו היה בה משום עבירה על החוקים של ארגנטינה?״.
בהחלטה על השילומים, שלא כמו בזו על לכידת אייכמן, נותרו מעט מצלקות הפוליטיקה שלא דהו. נכון שאין מחלוקת גדולה, ונכון שלא נותרו רבים מאוד שעוד סבורים שבן גוריון עשה מעשה שלא ייעשה כאשר הסכים לקבל כספי שילומים מגרמניה.
אבל נותרו כמה. והם נותרו היכן שהייתם מצפים שייוותרו: באגף הימני-דתי של המפה הפוליטית. ואם לדייק באגף הימני-דתי-אשכנזי של המפה הפוליטית. בוחרי הציונות הדתית ויהדות התורה הם המסויגים ביותר מהחלטת השילומים. כרבע מהם סבורים שהייתה החלטה ״לא טובה״ או ״גרועה״.
שיעור דומה לא בדיוק יודעים במה מדובר. אגב, זה מסוג המקרים שמותר להרהר באפשרות שיש עוד כמה משיבות ומשיבים שענו בלי לזכור במדויק במה מדובר. או שאולי חיפשו בגוגל לפני שהשיבו. אם חיפשו – נניח שנפלו על ויקיפדיה – אולי הגיעו עד הפסקאות האלה:
מרגע חשיפת המשא ומתן הישיר עם גרמניה, בדצמבר 1951, הייתה הארץ כמרקחה. היה זה אחד מהוויכוחים הסוערים שידעה המדינה בכלל והכנסת בפרט. המחאה הגיעה לשיאה ב-7 בינואר 1952, כשההסכם עלה לסדר יומה של הכנסת.
מתנגדי ההסכם קיימו הפגנה שבה השתתפו מפגינים רבים מאוד. ההפגנה החלה בכיכר ציון בירושלים וצעדה לבניין הכנסת. יושב-ראש מפלגת חירות, חבר הכנסת מנחם בגין, שנאם בהפגנה, דיבר בחריפות רבה מלווה באיומים נגד הממשלה ובפרט נגד ראש הממשלה בן-גוריון.
הנה, מי שלא ידע, או לא זכר, מקבל תיאור על קצה המזלג: מנחם בגין היה נגד. הוא חשב שהסכם השילומים הוא חרפה ובגידה בנרצחים. רוצים לשמוע עוד כמה ציטוטים מפיו בעודו יום של סערת רגשות? ״זו תהיה מלחמה לחיים או למוות. כל גרמני הוא נאצי״. בן גוריון היה בעד. הוא חשב שצריך לבנות מדינה, ולוקחים כסף מהיכן שאפשר.
על איומיו של בגין הגיב בן גוריון במילים: ״איני מזלזל בהכרזתו של מר מנחם בגין שהוא מתכונן למלחמה לחיים ולמוות. אך בהלה ואל פחד, יש בידי המדינה די כוחות ואמצעים. למנוע השתלטות בריונים ורוצחים פוליטיים ומעשי טרור ממושכים במדינה".
בגין דיבר בשם המוסר, בן גוריון היה קר ופרגמטי. אם רוצים להכניס פנימה גם קורט של אקטואליה, בויקיפדיה מזכירים בלקוניות ש״בגין קרא לאי-תשלום מיסים ולמרי אזרחי, גם אם משתתפיו יילקחו ל׳מרתפי עינויים׳ ול׳מחנות ריכוז׳, וגם אם ישלמו בחייהם״.
בלימת ההפגנות הסוערות בחוץ הוסיפה ממד של דרמה מטלטלת לדיוני הכנסת. במהלכם, פרץ חבר הכנסת יוחנן בדר למשכן בצעקות ״משתמשים בגזים – גזים נגד יהודים״. הוא התכוון כמובן לגז מדמיע שירתה המשטרה כדי למנוע מהמון זועם לפשוט על הכנסת.
כל זה היה מזמן. השילומים נקבעו בשנת 1952. מעניין לציין שגולדה מאיר התנגדה בנחרצות למשא ומתן עם ממשלת גרמניה. אייכמן כאמור נחטף ונשפט כמעט עשור אחר כך. מעניין האם ועד כמה הושפעה הפסיכולוגיה של בן גוריון בשעה שהורה על חטיפת אייכמן, ממה שהוטח בו בעת הסכם השילומים.
האם ניקר בירכתי מוחו הצורך להוכיח שלא שכח את מי שהושמדו, שלא החליט להתעלם מגורלם בשם בניית הארץ. ראש הממשלה עצמו הוא שמסר לכנסת את ההודעה הבאה: ״לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי – יחד עם ראשי הנאצים – למה שהם קראו הפתרון הסופי של בעיית היהודים, כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש״י־1950״.
