לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה - ההסכת "עוד יום" עם פרק מיוחד בשני חלקים.
חלק א: שנתיים בבור טחוב ואפל
יואב קרקובסקי ויאיר ויינרב מביאים את סיפורה של שוש טריסטר שנולדה בגליציה. אז פולין, היום אוקראינה. היא הייתה ילדה במהלך המלחמה. משפחתה הסתתרה בחווה של איכרה פולנייה, ומחשש שייתפסו בידי השכנים, במשך שנתיים חיו בבור שחפרו באדמה - ולא ראו אור יום.
"שנתיים בבור טחוב ואפל" | האזינו להסכת עוד יום
שוש טריסטר נולדה בעיירה חודורב בפולין, היום אוקראינה. שוש הייתה בת בכורה למשפחה אמידה, הייתה להם חנות כולבו קטנה והם חיו את חייהם בנחת וברווחה כלכלית. כשפורצת המלחמה היהודים שם לא נרדפים כי האזור שבו חודורוב נמצאת היא בגליציה, זה אזור שנכבש בידי הרוסים, וזה קורה בזמן שמשפחתה של שוש נמצאת בביקור משפחתי בלבוב, גם בגליציה, אבל הגרמנים מגיעים לשם תוך גדי פלישה אלימה מזרחה.
שוש מספרת שהכול משתנה מיד, תוך ימים. אולי אפילו שעות.
"הימים הראשונים שהגרמנים נכנסו נפלו עלינו כמו מבול על הראש - בשניה אחת, מבלי שמישהו הודיע לנו שמשהו קשה הולך לקרות. חיינו חיים טובים, ברווחה".
ולא רק שהגרמנים מתקדמים באלימות רבה וכובשים את השטחים האלה מידי הרוסים - אלא גם האוכלוסיה המקומית, האוקראינית, פשוט מתחילה להתנפל על היהודים.
"מתנפלת עלינו קבוצה של שמונה-עשרה בחורים, בגילים 20-16 בערך, ואלה היו אוקראינים, לא פולנים. דיברנו בינינו רק פולנית, אבל תמיד זיהו יהודים מבלי לשאול אותם. אבא אמר שהם עקבו אחרינו ושהם כנראה שמעו אותו מדבר יידיש עם אמא. על המקום הפרידו בינינו, שמו לי שקית על הראש ומשכו אותי לעגלה עם סוסים".
שוש ומשפחתה הובאו לפאתי לבוב. היה שם מחנה ידוע לשמצה - מחנה ינובסקה. חיי היומיום במחנה הזה היו גיהינום במלוא מובן המילה. שוש ומשפחתה מצליחים להחלץ מהמחנה האיום הזה עוד לפני שהפך לבית מטבחיים. אבא שלה מצליח לשחד את השומרים והם חוזרים לחודורוב. חלק מהיהודים מצליחים לקבל עבודה מחוץ לגטו ולשרוד, אבל ההתנכלויות היומיומיות באות גם מכיוון האוכלוסייה המקומית.
"מעבר לגדר קופצת עלינו להקת כלבים. רוטוויילרים, עם לשון ארוכה עד החזה, הפה פתוח והמלתעות שלהם בחוץ. הם קפצו לתוך הילדים - האוקראינים שילחו אותם על הילדים. כל כלב תפס ילד, קפץ מעבר לגדר והלך לאכול את הארוחה שלו מעבר לגדר".
"אותי תפס כלב, והחזיק אותי במלתעות. מאז אני לא זוכרת כלום. הרבה זמן לא הייתי בהכרה. כשהכלב תפס אותי, אמא שלי שמעה מהבית טבח, צווחות. היא ירדה לחצר, ראתה אותי באמצע והתעלפה על ידי. איש מבוגר עם מערוך רץ לכלב, נתן לו בין העיניים מכה, והכלב עזב אותי".
האירועים האלה קורים כשהיא הייתה בת 6.
"יום אחד, כולם עומדים לפני הבתים, מאובנים. באו יודנראטים ואוקראינים עם מסמרים ענקיים ופטישים כדי להוציא ליהודים את השיני זהב. זה היה טבח".
כמו כל גטו, גם הגטו בחודורוב מחוסל לאט לאט. אקציות, דילול של הגטו. בהתחלה אוספים יהודים ושולחים לטרנספורטים ומשם למחנות ההשמדה והיהודים עושים הכול כדי להתחבא כי ברור לכולם שברגע שעולים לרכבת - הסיפור נגמר. ככל שהיהודים פחות משתפים פעולה עם האקציות כך הגרמנים הופכים להיות נחושים יותר לגרש את היהודים - וגם אכזריים יותר.
"עליית הגג הייתה כמו מחסן. אמא מכניסה אותי ואת אחי לתוך ארגז מהר, בטירוף, כי כבר יורים מסביב, ודחפה את הארגז ליד הקיר. אני שומעת רעש נורא חזק. אמא הזיזה ארון שהיה מלא בכלים וחסמה את הכניסה לעליית הגג. אנחנו שומעים אותם צועקים יורים, דוחפים עם כידונים לתוך הארון. אנחנו נשארנו בחיים".
"הם הרגו את מי שרצו, את מי שרצו לקחו ואז נהיה שקט ואני מתרוממת ושומעת צעקות. אני עולה על הארגז ואני רואה ממול בית, חלון נפתח לרווחה, ובתוך החלון עומדים שני נאצים ומחזיקים תינוק. הם לא ירו בו - הם שניהם מחזיקים את התינוק, בשמחה, צהלו - והם קרעו את התינוק לשניים, לחתיכות".
ההורים של שוש יחד עם אחיה מנסים בכל דרך להציל את עצמם. הם שמעו על בונקר שהקימו יהודים ביער - הם עשו הכול כדי להגיע לשם, והם מגיעים לשם. 80 איש הסתתרו מתחת לאדמה - אבל התנאי להיכנס לבונקר היה תנאי מזעזע. השומרת היהודיה בכניסה מציידת את כל מי שנכנס, כולל את אמא של שוש, בסוכריית ציאניד.
"לא רצו לתת לילדים להיכנס. פתאום תינוק בוכה, ואמא שלי מחבקת אותי חזק - ונהיה שקט פתאום. איך שהתינוק כל כך בכה נהיה שקט. כל הנשים התחילו לבכות".
אולי האירוע הנורא הזה הביא את ההורים של שוש לקבל את ההחלטה לעזוב את הבונקר ולשוב לעיירה, לחודורוב, ולחפש מקלט אחר. איכרה בחודורוב מסכימה להחביא אותם באסם שלה. אבל אחרי זמן קצר המקלט הזה לא בטוח עוד. עולה החשד שהאיכרה מסתירה יהודים והאיכרה כמו האוכלוסייה המקומית, שרואה מה עושים ליהודים, שרוצה אולי לסייע - גם האנשים הטובים האלה מבינים שבשלב מסוים הם מסכנים לא רק את עצמם - אלא גם את הילדים שלהם.
הגרמנים באמת לא חסים על משפחות פולניות ואוקראיניות שמחביאות יהודים, והפחד הזה מחלחל גם לאיכרה שעד עכשיו הסתירה את שוש ומשפחתה והם נדרשים לעזוב. אבל הם לא עוזבים, כי אין להם לאן ללכת. והעימות עם האישה שהסתירה אותם עד עכשיו ולמעשה הצילה אותם - מגיע.
"היא באה אלינו למחרת - 'אתם עוד פה? לכו!' אמא בכתה לה ואמרה שאין לנו לאן ללכת. אמא אמרה לה - 'ייתפסו אותנו, בכל מקום ימצאו, הם יכניסו לנו סכינים, לא תהיה ברירה אנחנו מוכרחים להגיד איפה היינו - את רוצה שגם אותך ייקחו?'"
בסופו של דבר הם עוזבים את האסם אבל לא מתרחקים יותר מדי. הם חופרים בור באדמה באותו המשק, באותה החווה, מתחת לדיר החזירים. לא בטוח שאפשר לדמיין את החיים בבור באדמה - והם היו שם שנתיים שלמות. המחלות, המחסור באור שמש, העור שמתקלף, האקזמות ולפעמים - גם איבוד החשק לחיות.
"יום אחד הייתה הפצצה. אנחנו שומעים מטוסים חגים מעלינו ופצצות נופלות. אבא פתאום מתעורר ואומר: 'הלוואי שהפצצה תיפול פה עלינו'".
ואז הרוסים באים ושוש ומשפחתה ניצלים. הם עולים לארץ. שוש חיה היום בתל אביב, יש לה שלושה בנים ונכדים. אחד התחביבים שלה הם ציור- היא מציירת את הזכרונות שלה. לפני שבועיים נחנכה תערוכה של ציוריה בבית ציוני אמריקה בתל אביב. היום שוש בפולין, והיא תיקח חלק בטקס המרכזי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בעוד כמה שעות היא תשיר את השיר "בואי אמא" עם עברי לידר.
חלק ב: הרגע שבו אמא נעלמה
סיפורה של הסופרת והמשוררת הלינה בירנבאום, ששרדה את גטו ורשה, את מחנות ההשמדה וגם את צעדות המוות. אבל הרגע המצמית של חייה הוא רגע הפרידה שלה מאימה, עם קליטתן במחנה מיידנק. הלינה הייתה מראשונות השורדים שסיפרו את סיפורם.
"הרגע שבו אמא נעלמה" | האזינו להסכת עוד יום
בנה של הלינה, יעקב גלעד, כתב עם יהודה פוליקר את השיר "אפר ואבק". לא רבים יודעים כי זהו שיר מחאה - מחאה פרטית של הבן ששואל את אימו "לאן (ולמה) את נוסעת?". בירנבאום היא סופרת, משוררת ומתרגמת, שרדה את השואה, ניצחה את הנאצים ועלתה לארץ. אבל לצד החיים החדשים, היא מסרבת לשכוח ולזנוח את מה שהשאירה שם, בפולין.
הכול סובב סביב רגע אחד שבו היא מסיטה מבט, לשבריר שניה, ומאותו רגע לא רואה יותר את אמא שלה. "אמא לא הייתה", היא תיארה. "פתאום כאילו האדמה נפתחה מתחתיי. פחדתי להבין את זה. עוד הרגשתי את חום גופה מתחת למעיל. היא חיבקה וליטפה אותי. היא מוכרחה להיכנס. הסתכלתי והסתכלתי בדלת. ולא, היא לא. ניגשתי לגיסתי ושאלתי אותה 'איפה אמא'. היא הורידה את הראש ואמרה לי 'אמא איננה, אני אמא שלך עכשיו'.
זה קרה במחנה ההשמדה מיידנק. היא השאירה את אימה שם. עם התחושה הזו היא חיה כל חייה. כשבנה כותב לה "לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק", הוא בעצם מנסה לשכנע אותה לא לנסוע לשם, כי אין טעם.
את הלינה פגשנו בקיבוץ לוחמי הגטאות. שם נתנה גם עדות לתלמידים שיצאו למסע לפולין.
את מהשורדות הראשונות שהחלו לספר את הסיפור שלהן, סיפור השואה. איך זה קרה?
"מאז ששוחררתי ופגשתי את אחי באמצע הרחוב בוורשה, לא הפסקתי לספר. לא יכולתי עם זה שאנשים חזרו לחיים כאילו לא היה כלום וילדים משחקים במשחקים שאנחנו שיחקנו בגטו, על סף המוות, ושלא יודעים עליהם. כאילו שהם לא נולדו אף פעם, כאילו לא היה ולא נברא. אני זוכרת את השמות שלהם, את החלומות שלהם: מה נעשה אחרי המלחמה, מה נאכל, לאן ניסע".
היא הייתה בת 10 כשפרצה המלחמה. היא חיה עם הוריה ואחיה, מארק וחיליק, בוורשה. כמו כל יהודי העיר והרבה אחרים שבאו מבחוץ - הם מוכנים לגטו ורשה. המשפחה מנסה ומצליחה לשרוד כמעט שלוש שנים בגטו, עד חיסולו. הם שרדו אין-סוף אקציות, גירושים, מהגטו - חלקם אלימים מאוד. פעם אחר פעם הלינה ומשפחתה נקראו אל כיכר השילוחים, משם היהודים עלו על הטרנספורטים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. איכשהו, המשפחה הצליחה לחמוק מהמשלוח.
עמותת "עמך" - תמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה ולבני משפחותיהם 1-800-276-655
