בפולין מסתובבת בימים האחרונים קבוצה קטנה ומשונה של ישראלים. עירוניים וקיבוצניקים, חילונים ודתיים, מהמרכז או מעוטף עזה. לא ברור מה מחבר אותם חוץ מצמד המילים - זדונסקה וולה. זו עיר או עיירה במרכז פולין שממנה יצאו או גורשו הוריהם.
האזינו לסיפור המלא של יאיר אטינגר בכאן רשת ב
בשבילנו כמשפחה, במדרג המעורבות השואתי, יצאנו יחסית בזול. סבא וסבתא שלי לא עברו מחנות. הם חיו בתל אביב, חרדים, ציונים, צעירים, רק המשפחות שלהם היו שם. רק במהלך השנים למדנו מה זה אומר. גם בזכות הכתיבה של אמא שלי, שהיא דור שני אילם כזה, שאוגרת את כל הזכרונות של שני דורות שנמחקו וגם כותבת שירים וספרים, גם בימים אלה, אבל בעיקר העבירה לנו את התחושה הזאת שצריך לדעת מניין באנו. להנציח ולקרוא שמות לילדים שלנו.
בקבר של סבי וסבתי בזדונסקה וולה
אז אנחנו כל החיים שלנו שומעים על העיירה הזאת שממנה יצאו ב-1935 סבא וסבתא שלי. מילים שלא אומרות כלום לילדים צברים ישראלים. ותמיד אומרים: 'כן בטח יום אחד ניסע'. אבל עכשיו באמת נקרתה הזדמנות, והחלטנו לנסוע כל האחים עם אמא שלנו. מצאנו המון דברים, יותר ממה ששיערנו. מצאנו שמות משפחה חקוקים על אבנים, מצאנו קבר, מצאנו רישומים בתחנת שילוחים.
קבר אחים בלודז' של מגורשי זדונסקה וולה שמתו ברכבת
זה מסע משפחתי מאוד, ואינטימי מאוד. אבל גם קבוצתי. אתמול עשינו טקס בבית העלמין היהודי העזוב בזדונסקה וולה. זה קצה העולם. מקום שאין בו כמעט כלום. העצמות היבשות, אמרנו תפילות ושרנו התקווה. אתמול בערב, הדרמנו לקרקוב היום נצעד במצעד החיים. זה יצריך מאיתנו לעשות מעבר די רציני בין האינטימיות המשפחתית והקהילתית יוצאת הדופן שנוצרה פה - לפסטיבל הגדול שיש פה.
עמותת "עמך" - תמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה ולבני משפחותיהם 1-800-276-655
