לידיה ששון אירחה אותנו בבית שלה כדי לספר את הסיפור הבלתי יאמן של משפחתה - איך אביה ודודה נכלאו בעיראק על לא עוול בכפם, ואיך אמא שלה הלכה עד סדאם חוסיין כדי להביא לשחרור שלהם.
"עליתי ארצה לבד. אני יורדת ואז מקבל אותי פקיד עלייה. הוא רוצה להחליף לי את השם. כמובן שלא הסכמתי. ואז הוא אומר לי: 'לידיה, את חייבת להחליף את השם שלך'. התחלתי בבכי של כל החיים שלי. עזבתי אימא, אבא ואחות קטנה בעיראק, ואתה רוצה להחליף לי את השם? זה הדבר היחידי שבאתי איתו.
"ואז אני באנגלית אומרת לו: אתה לא יכול להחליף לי את השם! אתה לא תשנה אותו, זה השם שלי. ההורים שלי נתנו לי אותו. אתה לא יכול להחליף אותו. אני לא רוצה. מהבכי שלי ומההיסטריה הוא עזב אותי.
"נוצר קשר אישי כמעט הדוק בין אימא של סדאם ואימא שלי. אבא שלי שהאמין שהוא פטריוט מושבע. הוא היה סוחר נדל"ן. כל המי ומי היו חברים שלו. אני זוכרת שכשאבא שלי החליט לעבור אל השכונה היוקרתית ב-1961, אימא שלי אומרת לו: 'מאיר, אתה בונה את הבית פה? תבנה אותו שם, בארץ ישראל'. הוא אומר לה 'אנחנו יושבים, מה רע לנו?'.
"מצבנו הורע כשהייתה מלחמת ששת הימים, כאשר הגופות של העיראקים מגיעות לעיראק. הפכנו מיהודים לציונים. ב-1968 באו, ביום שישי גשום, חורף, לאחר שאכלנו את ארוחת הצהריים, את הקובה שוונדר האדומה - אנחנו מקבלים צלצול עצבני בדלת. אנחנו מסתכלים אל שער הבית ורואים חמישה אנשים עם משקפיים שחורים עומדים בדלת. הם נכנסו הביתה, שלפו אותו מהמיטה עם הפיג'מה, כפתו את ידיו, כיסו את עיניו. אני זוכרת שאני אמרתי להם 'לאן אתם לוקחים את אבא?'. שמו אותו בתוך מכונית ומאז לא שמענו מאבא תשעה חודשים. אנחנו לא יודעים אם הוא חי או מת והבכי לא הפסיק יחד עם הגשם שירד.
"הוא בעצם נלכד על ידי מה שנקרא 'אל-אסתח'באראת', המודיעין העיראקי. אימא שלי אישה אמיצה. למוחרת היא שמה את העבאייה עליה, מסתובבת עם חצי דינר ועוברת מתחנת משטרה אחת לתחנת משטרה שנייה ושואלת, עם התמונות של אבא שלי ושל דודי, אם הביאו יהודים לכאן. כמובן משחדת עם הכסף ועם סיגריות.
"בינתיים, ביולי קרתה הפיכה צבאית. אימא שלי איזושהי פעם הזדמנה ליד משרד ההגנה העיראקי וראו אותה בוכייה. אחד מהשוערים שלח קצין ושאל את אימא 'אחותי, למה את בוכה?'. ואז היא מראה לו את התמונה של אבא שלי ואומרת להם 'אנחנו לא יודעים אם הם חיים או מתים'. הוא אומר לה 'גבירתי, רק אחד יכול לעזור לך, קוראים לו סדאם חוסיין'.
"אימא שלי למוחרת לוקחת את הרכב שלה, נוסעת ושואלת אדם ליד הבית 'זה הבית של סדאם?'. הוא עונה לה 'אני סדאם!' ומאפשר לה להיכנס. היא מספרת לו את הסיפור. אז הוא אומר לה: 'מאיפה את יודעת שבעלך חף מפשע?'. היא אומרת לו 'אני אשתו, אני יודעת הכול'. הוא בחיוך עונה לה: 'מה אישה יודעת על בעלה?'.
"ואז היא אומרת את השם מאיר ששון, והוא עוצר אותה. הוא אומר לה 'שינו אינתו?', 'מה אתם?'. היא ענתה לו 'אנחנו בני הנביא מוסא'. אז הוא אומר לה: 'אני אעיין בתיקים, תבואי בעוד שבועיים'. כשחזרה אחרי שבועיים סדאם לא היה בבית. אז היא מתיישבת על הרצפה, יחד עם אימא שלו סג'דה ואחותו, שותות תה, והיא אומרת לה: 'בעלך יעבור, אבל יהיה לו קשה. הוא יעונה, אבל הוא ייצא שלם מזה'. כמובן, אימא בוכייה. היא חוזרת והוא אומר לה בטלפון: 'תגידי לה שתבוא בשבוע הבא'.
"אימא הגיעה בשבוע הבא, ובעצם אימא שלי לא הורשתה להיכנס. אבל סדאם עמד בשער הבית ושימו לב מה הוא אמר לה: 'אם הם יימצאו כאשמים הם ייתלו'. הוא לא נתן לה את האופצייה השנייה. אימא שלי הגיעה הביתה באותו יום, אני זוכרת את היום הזה כמו היום, מצמרר. וכשאני חולמת לפעמים ויש לי סיוטים זה בדיוק ביום הזה. אבא שלי ודודי הועמדו למשפט ואז שפטו אותם לשלוש שנים. הם כבר היו שנה ושמונה חודשים תחת העינויים".
"הם הועברו לכלא בעקובה ליד דיאלא ושם אני ביקרתי. פעם ראשונה הלכנו לבקר אותו. היו חיבוקים, והוא הראה לנו את הרגל שלו שכמעט קטעו לו אותה – והוא אמר להם: 'אם אתם קוטעים אותה, תהרגו אותי'. הוא השתחרר מהכלא ב-71' אני חושבת שבזכות סדאם לא תלו אותו. בשבילם זה עוד אחד בשבילנו זה אבא. "לדעתי, אני חושבת שהוא העריץ את אמא על אומץ ליבה. לא חושבת שהרבה באו אליו כדי לבקש ממנו רחמים".
היא סיפרה על עלייתה לארץ ואמרה: "קיבלתי דרכון בגלל שהייתי סטודנטית. בהתחלה נשלחתי לקיבוץ גברעם אחר כך הועברתי לקיבוץ גן שמואל. נהניתי שם מכל רגע, לימים, תוך כדי תואר שני למדתי ביולוגיה, תוך כדי תואר שני ביוכימיה. הייתה מודעה – 'מחפשים מורה לשמונה שעות בגימנסיה הרצליה'. וכ-43 שנים עבדתי שם. אני מקווה שהמורות של הנכדים שלי יגידו את אותו הדבר כשיפרשו".
