מיכל רבינוביץ'
מיהו ישראלי בעיניי?
ג'ורג' גוטלמן היה אחד מגיבורי "מבצע משה" הנסתרים. רק מעטים ידעו שיהודי בלגי, ניצול שואה, בעל חברת תעופה, תרם את צי מטוסיו למבצע חשאי של המוסד, העלה אלפי יהודים לישראל והציל נפשות.
הימים היו ימי משבר במאמצים להעלות ארצה את יהודי אתיופיה. בחורף 1984 פנה לגוטלמן אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, הציג בפניו את התוכנית החשאית של ישראל וביקש את סיועו. "אנחנו זקוקים לחברת תעופה נייטרלית, שתטיס את הפליטים היהודים מהמחנות הקשים בסודן, בשטח אוייב לישראל".
גוטלמן התגייס מייד, ובמשך חודש שלם הטיסו ציפורי הברזל שלו 6,500 נשים, גברים וילדים, בנתיב טיסה מיוחד, בין נתב"ג לחרטום, דרך קפריסין, עד שהסוד הגדול דלף בטעות ל"ניו-יורק טיימס", ומפעל חייו של היזם היהודי, שהתבסס על טיסות מוסלמים למכה - קרס. חברת התעופה שלו "TEA" פשטה רגל.
ג'ורג' גוטלמן ורעייתו אלין, בצעירותם
בשנת 2011 גוטלמן ורעייתו אלין סגרו מעגל ועלו מבלגיה לישראל. כאן הם הגשימו את החזון הציוני השלם, כשהילד היהודי שהסתתר בביתם של נוצרים בפולין, הפך תורם גדול למען ניצולי שואה נזקקים.
גוטלמן נפטר לפני שלוש שנים בתל-אביב. ממשלת ישראל מעולם לא פיצתה אותו על המחיר הכבד ששילם. גוטלמן מעולם לא דרש כל תמורה.
ג'ורג' גוטלמן הוא הישראלי היפה, וזהו סיפורו, על ציונות ללא תנאי למען עם ישראל. אלפי יהודים מאתיופיה שחיים היום במדינת ישראל חייבים לו את חייהם. לפני כחמש שנים הכניסו אותי בני הזוג גוטלמן לביתם ואיפשרו לי לחשוף את סיפורם במהדורה. אני מצדיעה לך ג'ורג', ואומרת לך תודה. לזכרך ולכבודך, אניף את דגל ישראל השנה וארים עיניי לשמיים. אתה בטח מדליק שם משואה, לתפארת מדינת ישראל!
שרון וכסלר
האדם הכי ישראלי בעייני הוא "אבאשלי". אמנם אבא לא נולד בארץ אלא בפרנקפורט ב-1934, אבל עלה לארץ באוניה "ירושלים" בגיל תשעה חודשים (סבא היה ציוני שהצליח לקרוא את התמונה בגרמניה וגרר את סבתי לכאן עם תינוק קטן). על תעודת הלידה שלו יש ארבעה צלבי קרס, מאחר שנולד בגרמניה הנאצית וכל שיחה עמו מגיעה מהר מאוד לשואה, אבל זה בדיוק חלק מהעניין.
אבאשלי מייצג מבחינתי את השואה והתקומה. אמנם לא היה בשואה, אבל הוא לגמרי חווה אותה. אבא גדל בבית וגן, שכונת ספר ירושלמית של אלה שלא היה סיכוי שיוכלו להרשות לעצמם לגור ברחביה. היתה לו ילדות מאושרת למרות שגדל בעוני.
מנחם-רון וכסלר (משמאל) עם אחותו אורה, בשכונת "בית וגן" (צילום: באדיבות המשפחה)
לאבאשלי יש דרייב מטורף לשאוף קדימה, להצליח בכל דבר למרות המכשולים בדרך. ומכשולים תמיד היו. בצבא תמיד הצטיין. סיים קורס מכי"ם נח"ל בהצטיינות, קורס קציני חי"ר בהצטיינות. סיים קורס קציני רפואה בהצטיינות. קלטתם את התמונה, נכון? תמיד שואף גבוה.
אחרי שנתיים של לימודים בבצלאל החליט שהוא צריך מקצוע שיתרום לאחרים ובחר ברפואה. נאבק להתקבל, עבד כאח בבית החולים וכשומר בחנייה כדי לממן את הלימודים ובחר בכירורגיה פלסטית. מיד בתום הלימודים, קיבל מחבר חדרון בעין הוד, הסתגר בו וצייר במשך שלושה חודשיים ציורי שואה מטלטלים, הרגיש שהוא חייב ורק אז יצא לדרכו כרופא.
וכסלר עם משה דיין, עם סיום קורס הקצינים לאחר פציעתו (צילום: באדיבות המשפחה)
כשהייתי תינוקת נסעו הורי יחד איתי לארצות ברית לשלוש שנות התמחות. גם שם הצליח וביקשו שיישאר (מה שהיה מבטיח חיי עושר לנו ולכל הדורות הבאים). אך אבא לא היה מוכן לשמוע על זה. יהודי צריך לחיות בישראל, כך האמין. אבא ניהל את המחלקה של הכירורגיה הפלסטית ב"הדסה" עין כרם (בשנים 1977 עד 1999) והפך את המחלקה לחוד החנית לניתוחים פלסטיים בארץ ואפילו בעולם.
התעוזה, היצירתיות, החשיבה האסתטית, הרצון לעזור הובילו אותו לעשות דברים נפלאים ולהיות חלוץ בתחומו. אבאשלי היה הראשון שביצע השתלה מחדש של אצבעות קטועות במיקרוכירורגיה, הראשון שביצע השתלות מצילות חיים בחולי כוויות שנכוו ב-80% משטח גופם, הראשון שביצע ניתוחים משחזרים בבעלי תסמונת דאון לשיפור התפקוד והחזות (כחלק משיתוף פעולה עם פרופ' פוירשטיין) ועמד בראש צוות של ניתוחים לעיוותים מולדים בגולגולת.
וכסלר כרופא צעיר (צילום: באדיבות המשפחה)
כקצין בצנחנים צנח אבא בצניחה מבצעית במבצע קדש והשתתף בכיבוש רמת הגולן במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום כיפור נלחם בחזית הרפואה על חייהם של פצועי המלחמה. אז, נחשף לפצועי הכוויות הקשים ולכן יזם ונאבק בעקשנות במשך שנים על הקמת בנק העור שהפך למאגר הלאומי שהציל וממשיך להציל נפגעי כוויות.
אבא שלי תמיד אומר שזכה לעבוד בעבודה שאיפשרה לו לשנות גורלות. הוא רשום ב-18 אלף ניתוחים. בכל ניתוח, אם מדובר בניתוח אף או ניתוחים מסובכים ומורכבים שרוב הרופאים נמנעו מהם, סייע ושינה לטובה. עד היום יוצרים איתי קשר אנשים שטיפל בהם ומספרים כיצד שינה את חייהם.
וכסלר ורעייתו דינה (צילום: באדיבות המשפחה)
במהלך כל השנים המשיך וממשיך אבא לצייר, לפסל ולכתוב שירה. ציוריו מלאי צבע עם מבט אחר על העולם. כמובן, שכל מרוץ התעוזה והיצירתיות הזו לא היה מתאפשר בלי אמאשלי שתמיד תמכה. אבאשלי מסמל מבחינתי את הישראליות בתעוזה, ביצירתיות, ברצון לעזור לזולת, ביושרה בשאיפה לחברה שיתופית, יצרנית ומתחשבת.
אבאשלי פרופ' מנחם-רון וכסלר.
דב גיל-הר
אז מי "הכי ישראלי" בעיניי?
מתנצל מאד, אבל לרגל המצב שבו ניוז פוגש פייק ניוז, וההיסטוריה משוכתבת בידי תועמלנים, אני ברשותכם אחזור לבייסיקס. הכי ישראלים בעיניי הם "יפי הבלורית והתואר" – וזה ממש לא משנה מאיזו עדה ומאיזו מחתרת, והאם הגיעו מנהלל, או נתלשו הישר מספינת המעפילים ונזרקו לשדה הקרב, או שהיו ספרדים-ירושלמים דור שביעי בארץ. הכי ישראלים בעיניי הם אלו שלחמו עבור המדינה הזו כאילו אין מחר, בידיעה שזה יכול להיות קרב ראשון - ואחרון.
בשנת 2008, שנת ה-60 למדינה, יצאתי עם "חדשות 10" (היום "חדשות 13") לחפש את אחרוני המוהיקנים. אלו שעדיין בחיים והשתתפו במעמד הר סיני הישראלי - הנפת דגל הדיו באום רשרש, הלוא היא אילת. לוחמי הפלמ"ח: כמובן אברהם אדן (ברן), אבל גם ד"ר דוד ניב (ביבי), יוחנן אלישוב, הסופר נתן שחם, עמוס קרסניצקי, וכמובן - פועה אראל הפקידה הפלוגתית שציירה ויצרה מדיו כחול את "דגל הדיו".
האלוף אברהם (ברן) אדן בשנת 2008 (צילום: באדיבות חדשות 13)
היום בוודאי היו זוכים לנאצות ברשת. "שמאלנים, פריווילגיים, מלשינים, סזון, אלטלנה, מי אתם בכלל?". בפרט אם חלילה היו יוצאים החוצה עם דגל כחול לבן במוצאי שבת (ע"ע מה שעמוס חורב קיבל), אבל אז עוד היו בחיים, ועוד היו גיבורים. אבל הייתה להם ביקורת על מה שהפכה הארץ: על השחיתות (אז הורשע בניזרי), על הנורמות – אי-לקיחת אחריות, ובעיקר נמלאו דמעות כששאלתי אותם מה דעתם על מה שנהיה פה – אל תחמיצו את אלה של פועה.
כולם למעט הצעיר אז בחבורה - יוחנן אלישוב יבדל"א בן ה-92, הלכו לעולמם. ואני מאד מתגעגע. מוזמנים לצפות.
דקלה אהרן-שפרן
היה קשה לנווט את כיסא הגלגלים במגרש הכדורסל בבית הלוחם. הגעתי לשם עם קבוצת עמיתים בתוכנית מנהיגות ובאותו אחר צהריים חורפי מצאנו את עצמנו משחקים כדורסל כשאנחנו יושבים על כסאות גלגלים מול שני ספורטאים פראלימפיים, רועי בן טולילה ועדו מימון, שאיך נאמר בשפה עדינה, לא ספרו אותנו ממטר. שניהם שיחקו מול עשרה מאיתנו וניצחו בלי למצמץ. השיחה שהייתה לנו לאחר מכן עם רועי פתחה בפנינו אופק וגרמה לנו לחשוב.
רועי, שהיה קצין ביחידת מגלן בשירותו הצבאי, נפצע אנושות בפעילות מבצעית בג'נין מירי דו-צדדי. הפציעה הזאת הותירה אותו משותק ומרותק לכיסא גלגלים ולאחר שיקום בתל השומר הוא החל לשחק כדורסל בכיסאות גלגלים. הוא היה לקפטן נבחרת העתודה של ישראל ולחבר נבחרת ישראל בכדורסל נכים. במקביל לכל אלה, החל לעסוק בתכנים בתחום המנהיגות, להעביר סדנאות וליצור מרחבים שבהם מדברים ערכים ועשייה.
רועי בן טולילה (צילום: יריב ווינברג)
רועי הוא האדם הכי ישראלי שאני מכירה, לא רק כיוון שהתגבר על פציעה קשה לאחר שהתנדנד בין חיים למוות, אלא בגלל שיש בו יכולת מדהימה לטעת באנשים השראה. בגלל שהוא ווינר אמיתי שייצג את ישראל בשש אליפויות אירופה ובגלל שהוא מלמד אנשים להיות הגרסה הטובה יותר של עצמם. הוא הכי מכאן. לוחם עם עט סופרים ביד, ספורטאי ומחנך, אבא לארבעה ילדים ומקור אור לרבים סביבו.
לספר שכתב בן טולילה קוראים "מגובה הלב: הקרב שאחרי הקרב". רועי מזכיר בהקשר הזה סיפור על הרב אריה לוין, שתלמיד שלו לשעבר ניסה להתחמק ממנו ברחוב כיוון שלא חבש כיפה. הרב לוין הסתכל עליו בעיניים טובות ואמר לו: "אל דאגה. אני נמוך קומה ולכן רואה רק עד הלב".
היכולת הזאת "לראות עד הלב" היא מעלה שאנחנו חסרים כחברה באופן מיוחד בימים האלה. כל כך טוב שישראלים יפים סביבנו מזכירים לנו כמה היא חשובה.
יואב קרקובסקי
מה שהכי ישראלי בעיניי – זהו השביל המחבר. השביל שנסלל בראשית שנות ה-2000 בין מוזיאון "יד ושם", להנצחת זכר השואה והגבורה, לבין החלקה הצבאית בהר הרצל. החיבור הפיזי שבין זיכרון השואה לבין הגבורה והמאבק על כינונה של עצמאות ישראל.
השביל הזה הוא גם הימים הבודדים שבין יום הזיכרון לשואה והגבורה (כ"ז בניסן) לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה (ד' באייר).
מי שמייצגים בעבורי את השביל הזה הם שורדי ושורדות השואה, שעברו את התופת הנוראה והקשה שאדם יכול לעבור, עלו לארץ, חלק ניכר מהם שרתו בצבא, ועזרו בכינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל. שורדי השואה שהגיעו לכאן והקימו בתים, חלקם נישאו מחדש, זכרו את עברם, ולא נתנו לו למנוע מהם את הקמת דורות ההמשך של המדינה שבדרך.
שתיים משורדות השואה, שהן הכי ישראליות מבחינתי הם שרה ויינשטין ושושי טריסטר.
שתיהן היו ילדות במהלך השואה, שתיהן הסתתרו עם המשפחות שלהן ברחבי פולין ואוקראינה והצליחו לעלות לארץ, ולהקים משפחות – למרות העבר, שתיהן נשים שאומרות שהן מאושרות וכל מי שרואה אותן, רואה את האושר ואת החיות בוקעת מהן. נשים חזקות וסוחפות.
שרה ויינשטין (מימין) ושושי טריסטר
שרה הייתה בת חמש כשפרצה המלחמה בעיר סטפן אז באוקראינה. היא, הוריה, אחיה ושלוש מאחיותיה נמלטו מביתן והסתתרו בבית של תושב מקומי. הוא הסתיר אותם כמה ימים, עד שהשכנים גילו זאת, פלשו לבית, רצחו את המשפחה המצילה, את אימה של שרה - ונמלטו. שרה, אביה, שלוש האחיות והאח, נמלטו מהבית שהועלה בלהבות, לקחו את גופת אימן וקברו אותה ביער. שלוש שנים הם התסתתרו לצד יהודים נוספים במעבה היער באוקראינה במזג אוויר מזרח אירופי מקפיא. שלוש שנים הייתה שרה עם אותה שמלה שנדבקה לפצעיה שנגרמו מהירי שבו נרצחה אימה.
60 שנה היא לא הצליחה לומר לא את המילה "אבא" ולא את המילה "אימא". 60 שנה היא הדחיקה את סיפור חייה ולא דיברה עליו. 60 שנה היתה אישה חולה ועצובה, עד שעברה טיפול נפשי ששחרר אותה לספר – ואז הפכה אדם מאושר הרבה יותר. היא מציירת, שרה ומשחקת בקבוצת תיאטרון של עמותת "עמך" ברחובות. יש לה שלוש בנות, נכדים ונינים, והיא מעידה על עצמה שהיא אישה שמחה ומאושרת.
שושי היתה אפילו צעירה יותר כשהגרמנים פלשו לעיירה שלה - חודורוב. היא הייתה עדה לאקציות קשות ואלימות מאוד כמוהן לא זכור לי ששמעתי. רצח של רב העיירה שבוצע תחת כפייה על ידי היהודים בהוראת הגרמנים בכיכר העיר, רצח של תינוק מול עיניה על ידי שני חיילים גרמנים. הוריה ניסו להסתתר בבונקר שבנו יהודים במעבה היער, שם הייתה עדה לאם שנאלצה להרעיל את התינוק שלה משום שבכה והיה חשש שכל המסתתרים יתגלו בגללו.
המשפחה עברה לביתה של איכרה מקומית בחודורוב שהסתירה אותם במשך שנתיים. תחילה באסם ואחרי שהיה חשד שההסתרה שלהם התגלתה בידי השכנים, ירדו בני המשפחה לבור שחפרו תחת האדמה, מתחת לדיר חזירים ושם הסתתרו שנתיים שלמות ללא אור שמש.
שנתיים בבור טחוב ואפל | האזינו להסכת "עוד יום"
שוש וכל בני המשפחה הגרעינית שלה שרדו את השואה, למרבה המזל. אבל הזיכרונות לא מרפים. שושי לא דיברה בהוראת אמה עד שנת 2000. כשנפטרה אמה, היא התירה את נדריה, והחלה לספר, לכתוב ולצייר את סיפור חייה. בשבוע שעבר השתתפה ב"מצעד החיים" ושרה עם עברי לידר את השיר "בואי אמא" בעברית וביידיש.
שרה ושושי, אתן הגיבורות שלי, אתן הישראליות שלי.
רובי המרשלג
היה פה פעם מזמן מנחה טלוויזיה שנהג לשאול את המרואיינים שלו - "מה ישראלי בעיניך?". אז אני אומר לכם מי ישראלי בעיניי. שאדי חלול.
שאדי חלול הוא הישראלי היפה. חלול, רס"ן בצנחנים, בן למיעוט הארמי שמשפחתו גורשה מהכפר בירעם ב-1948 ("רק לכמה ימים…"), מתגורר בכפר ג'יש, גוש חלב בגליל העליון. כבר שנים הוא נלחם למען זהותו וזהות הקהילה הקטנה שממנה הוא בא. הארמים. מיעוט בתוך מיעוט. חלק קטן מהנוצרים הערבים שחיים בקרבנו.
היו לו את כל הסיבות הטובות להיות איש ממורמר ומקופח שמצר על זכויות שלא ניתנו לו ולקהילה ממנה הוא בא. במקום זאת הוא נלחם. נלחם בשקט מדי יום ביומו. הוא ישראלי גאה ששירת כקצין בצנחנים, ובתום מאבק עיקש הצליח להביא לכך שהמדינה תכיר בלאום חדש: "ארמי". זה מה שרשום בתעודת הזהות שלו. הוא מחזיק בכתבי קודש עתיקים ובהם בכתב ארמי עתיק, בו אתה מזהה את הקשר ליהדות. קשר בן מאות שנים.
חלול מנסה לחזק את אותו קשר בפעילויות חברתיות-חינוכיות ובחיזוק המורשת הארמית. הוא אוהב את המדינה בכל נפשו ולא מבקש לקחת, אלא רק לקבל את מה שמגיע בזכות יסוד. מפעלו הגדול הוא הקמת המכינה הקדם צבאית הנוצרית-ארמית-יהודית.
אי שם בצפון חיים יחד למשך כמה חודשים צעירים אחרי תיכון, בני כל העדות, ומנסים ליצור דיאלוג ועתיד רגוע וטוב יותר בארץ הזאת. במקום הזה עברו כבר מאות בני נוער. רובם התגייסו לצה"ל, אחרים פנו לשירות לאומי. הם הפכו אנשים טובים יותר. שאדי יכול לרשום זאת לזכותו ולזכות האנשים שעובדים במכינה שהקים. אבל הוא לא, הכל בצניעות.
כשנולד בנו הוא קרא לו ארם. לפני מספר חודשים נפטר ארם בתום מאבק ממושך במחלת הסרטן. שאדי נלחם למענו אפילו בבתי המשפט, כדי שבית החולים לא ינתק את בנו ממכונות ההנשמה, גם כשהיה ברור שאפסו הסיכויים.
מי שהגיע לנחם אותו ואת משפחתו בכנסייה בגוש חלב, ראה פסיפס ישראלי. חובשי כיפות, אנשי דת דרוזים, חילונים מכל העדות והזרמים, והמון המון ישראלים שבאו לתת כתף לאיש בשעתו הקשה. בכנסייה הקטנה הבנתי שוב למה שאדי חלול מסמל את כל מה שישראלי בעיניי. או, כל מה שהייתי רוצה שיהיה ישראלי: תום, נכונות לתת בלי להתלונן והמון גאווה במי שאנחנו.
דורית אסרף-מזרחי
מה ישראלי בעיניי?
צה"ל - הצבא שלנו הוא הדבר הישראלי ביותר בעיניי. לא משנה בן כמה אתה או את, תמיד כשנפגוש מישהו חדש זה יהיה - בן כמה אתה? מאיפה? ו... איפה היית בצבא? יש רגעים שזה מצחיק, כי עברו כל כך הרבה שנים. ועדיין, בשבוע שעבר כתב לי מישהו מהצבא "לטיפולך המפקדת".
בזמן הזה, כשהטלוויזיה משדרת את סיפורי הנופלים ואני רואה שוב ושוב את הסרט על החיילים הבודדים שנפלו - שון כרמלי, מקס שטיינברג וג'ורדן בן סימון, שהגיעו לכאן אפילו שלא היו חייבים ושמדינה שלמה בכתה כשנפלו וליוותה אותם בדרכם האחרונה, הביחד הזה שלנו, הוא בזכות ולפעמים בגלל הצבא. כשיש מבצע צבאי ההתגייסות היא של כולנו - למען החיילים. אנשים רצים לאיזורי כינוס עם אוכל, שתייה, צ'ופרים. העיקר שיהיה לנו צבא חזק.
השנה, אחרי שהבן שלי עומר, חייל בגבעתי, התגייס, הייתי ביום הורים חטיבתי. אם לא מספיק שהילד מגוייס, עכשיו צה"ל למד שכדאי לגייס גם את ההורים - כי צבא זה משפחה. שם פגשתי בחור שאנחנו מכנים מלח הארץ, סרן עמית גוברין, מ"פ בגדוד רותם. הוא דיבר על ערכים, מוטיבציה, דבקות במשימה. הכול עם המון רעל בעיניים, איכפתיות אמיתית והמון ביטחון. כזה שמקבלים רק בצבא. הכי ישראלי.
יפעת גליק
מה ישראלי בעיניי? הקהל של הפועל ירושלים בכדורגל.
הפסים על המגרש לא היו חדים מספיק ול"טרמפיסטית" המתבוננת מהצד הייתה תחושה של חולשה ברגליים. גם הלוח לא הראה תוצאה שנטתה לטובתם, אלא להיפך. במשחק האחרון בשבת היה הפסד טהור כמעט, שניצל רק בזכות גול עצמי של היריבה. אבל אין מצפן ישראלי יותר מזה של "הפועל ירושלים, ובעיקר מזה של קהל האוהדים שלה.
תראו לי עוד קהל כזה שהוא תמהיל מדוייק ונאמן שגדל מליגה לאומית לעל באחת הערים המסוכסכות בעולם והתפלג, וקנה קבוצה. וחיבר בצו-פיוס את הבתים הנפרדים לדבוקה אחת, כאילו שיר הקלישאות "שבט אחים ואחיות" נכתב עליו.
גליק באצטדיון טדי
הקהל הזה שרד גם את המשחקים הראשונים עם סובלנות ברזל. והוא מגיע עם הילדים הקטנים, עם כל המשפחה. נותן עידוד כזה מעומק הגרון והנשמה. בשורה מתחתיי בשבת האחרונה פיצחו אבא, אמא וילד גרעינים על הספסלים ובצד השני אכלו שלושה אחרים נקניקיות בלחמניה. אבל כולם לבשו אדום וקפצו בקצב הנכון ל"יש עליי פזמון".
יותר מש"אצטדיון טדי" מאיר את הדרך לשחקנים, הוא שם את הזרקור על קהל האוהדים וחושף ישראליות מזוקקת ויפה. למנה העיקרית חסרים עכשיו כדורי פלאפל - וגול.
אסף פוזיילוב
אם זו לא הייתה סבתא שלי, שושנה, הייתי חושב שזו סדרה בנטפליקס. היא בעצמה הייתה כור היתוך, וגם כור גרעיני. זו הדרך היחידה שאפשר היה להכיל את הסתירות.
נולדה בסמרקנד למשפחת עשירים ציונית, ברחה לארץ ברגל בגיל שש רק עם אמא, דוד ושני אחים פעוטים. משם, קשה להכניס את כל סיפור החיים בכמה פסקאות. היא כתבה על זה איתי ספר, אז רק בכותרות: אחרי תלאות של אלף לילה ולילה, שילוב של אגדה אקזוטית וסיפור מתח חוצה מדינות. הם נחתו מחוסרי כל על החולות בתל אביב הקטנה בשנות ה-30.
ואז בעצם התחיל המסע האמיתי שלה: מלחמה בין המסורת המוכרת והחונקת - והרצון להיות ישראלית. מאבק כפול על כתפיים של ילדה: גם בארץ שקמה, רצון להשתייך ולהצליח, וגם בשבט החם שהיה אגרסיבי למי שלא שמר על החוקים הבוכריים הברורים. בני העשירים הפכו לפועלי מלט בבניית העיר והבנות המפונקות עבדו במשחטה.
זו הייתה מלחמת הישרדות כפולה: גם על כל גרוש בארץ החדשה וגם על שמירת המסורת העתיקה. פחד גדול שהם יהיו אלה שיתבוללו בעדות אחרות. אמנם כולם יהודים, אבל עד שזה מגיע לתוך הבית. אז סבתא חותנה בכפייה, וספגה אלימות קשה במשך הרבה מאוד שנים.
רק עשר דקות הליכה מבוכרה הקטנה – שיא הישראליות המתפתחת. קן הנוער העובד בקינג ג'ורג', תיאטרון "המטאטא" ו"הבימה", טשרניחובסקי היה רופא בית הספר, את שיריו של ביאליק למדה בזמן שכתב אותם. הם גרו בצריפים על חוף גורדון, שם ראתה בעיניה את הפצצת אלטלנה. זכרה במדויק איך השאירו את שני הילדים בבית ורצו לכיכר לרקוד הורה מיד אחרי הכרזת המדינה.
כשהייתה ילדה עשתה משלוחי ירקות מהחנות של אבא לבית הצמוד של בן-גוריון, וכשבגרה התחילה שוב מאפס. כדי להתגרש העדיפה להישאר מחוסרת כל ואחרי שנים הקימה את המפעל הגדול בישראל ללבני נשים והייתה אחת היצואניות הראשונות לחו"ל. על הדרך גם סגרה מעגל והעסיקה עשרות עולות חדשות. אה, וכשערכתי את עיתון הסטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון, היה לה טור על סקס.
הסוד שלה ושל האחים ובני הדודים (כולם הפכו ליצואני ענק): כור ההיתוך. שומרים על המסורת, אך במקביל צוללים לתוך הישראליות. כולם היו אנשים חכמים. הבינו שיש הבדלים בין מי שרק הגיע ומי שכבר שלט, הכירו מנקודת האפס את ההבדלים בין התימנים במעברה הסמוכה, היוונים שגרו בשכנות והיקים שגרו בצפון תל אביב. אבל גם כשגרו בעוני קשה, אף אחד לא הפך את ההבדלים לעניין שלילי. גם אז כשהגיעו וכולם היו שונים, עם מבטאים מוזרים, מלבושים אחרים וצבע עור שונה. אולי כי ידעו על בשרם מה האופציות האחרות.
ועוד סגירת מעגל שנים אחרי שהייתה ממלאת אותה בגאווה גדולה – הרחוב הקטן בתל אביב שבו התגוררה המשפחה נקרא היום – "פוזיילוב".
הדס גרינברג
פעם כששאלו מה ישראלי בעיניך, בתוכנית ההיא של ראש האופוזיציה, חלק ציינו פלאפל, חלק השיבו החוצפה הישראלית ויש שהזכירו את הרעות שלנו בשעת צרה.
אבל מי היא הדמות שמייצגת ישראליות? זו כבר שאלה לפיצוח שלתשובתה צריך ליצוק נשמה ורוח. קשה כמובן לשים אצבע על אחת, כי יש רבים וטובים. אז בחרתי אחת, מורחבת - משפחת בנאי.
מה יותר ישראלי ממשפחה ששורשיה נטועים עמוק במדינה הזו? שהחלו כאן את השושלת שלהם עוד לפני קום המדינה. כולם נולדו כאן בארץ, גם מי שכבר שנים לא איתנו. והכול החל במעוד שכונת מחנה יהודה בירושלים. משפחת בנאי, זה ישראלי.
ההשפעה המשפחתית שלהם על התרבות הישראלית ועיצוב הישראליות עם נציג בכל דור, מיוסי הנפלא, חיים ויעקב זכרונם לברכה, וגברי האדיר, ואהוד הנדיר, ויובל בשיא הרגש, ומאיר ז"ל בעומק, ואורנה בהומור, אביתר, אורי, בועז ואלישע... מישהו מהם הרי גרם לכל אחד מאיתנו מתישהו בחיים לצחוק מפאנץ', להתרגש משיר, לחקות דמות, לזמזם פזמון או לדקלם ציטוט ישראלי ממערכון.
ישראליות מצד אחד מאופיינת בגיוון ומנגד מלוכדת באופיה. למשפחת בנאי, יש מגוון ענק של כישרון ששם חותמת בנקודות ציון ישראליות שונות מאז שקמנו כאן. יש לא מעט, כיחידים, עם השפעה גדולה על המדינה הזו, יש אחים עם חריטה ישראלית חזקה, יש הורים וילדים שמזוהים עם ישראליות. אבל משפחה שלמה, מורחבת, שורשית, ישראלית, עם השפעה על הישראליות עצמה כמוה? כמעט אין.
ואיזה מזל שיש אותם ללוות אותנו עוד. וכמה געגוע למי שכבר אינם.
ועם מצב הישראליות שלנו כעת, נשאר רק לבקש: "גשם, רד כבר גשם, כי צריך לשטוף הכול"...
יערה שפירא
אין ישראלי יותר מישראל עצמו, יעקב אבינו, בחור שבאבות.
ישראל הקדים באלפי שנים את מודל "הגבריות החדשה". ניכר שלא סבל מעודף טסטוסטרון. הוא היה "איש חלק", "איש תם יושב אהלים", בניגוד לאחיו השעיר, "איש יודע ציד איש שדה". לא בכדי השתבחו צאצאיו בהיותם "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים", ולא גזע לוחמים העשוי ללא חת, חלילה. סביר להניח שתוחלת חייהם תהיה גבוהה מן הרגיל, בין אם משום שיתחמקו מנטילת סיכונים פיזיים ובין אם משום שיסבלו פחות מנזקי המערכת ההורמונלית הגברית: לחץ דם גבוה ורכישת הרגלים מזיקים.
בדייט הראשון עם אהבת חייו, מייד לאחר שראה אותה ולפני שהחליפו ביניהם מילה אחת, עשה ישראל מעשה נועז של חיבור רגשי: "וישק יעקב לרחל, וישא את קולו ויבך". מעולם לא זכיתי לדייט ראשון כזה.
אביו, גבר שבגברים, היה קצת מסויג מן המודל הזה. הוא העדיף את מטעמיו של האח הצייד, שהיה גם הבחירה הראשונה שלו למתן ברכה. אילו היו הדברים תלויים ביצחק, האח שיבורך בהיותו "גביר לאחיך" בוודאי לא היה יעקב. כשכהו עיניו של יצחק, והוא הריח מגופו של יעקב את בגדי עשיו ואת עורות גדיי העזים שיעקב שם על ידיו, הוא אישר בהנאה ש"ריח בני כריח השדה". יעקב הבין מן הסתם שריחו שלו הוא, איך נאמר בעדינות, פחות מלהיב בעיני מי שמשתוקק לשדות ציד, אבל הוא היה חכם מספיק כדי לשתוק. צאצאיו מדריכים את עצמם תמיד להיות מן "הנעלבים ואינם עולבים".
ברכת יצחק ליעקב (איור: גוסטב דורה)
הפיצוי האבולוציוני על מיעוט האגרסיביות הפיסית נמצא בתחמנות יעילה אך חיננית. אין דבר ישראלי מזה. עשיו התלונן בצדק "ויעקבני זה פעמים": יעקב השכיל לרכוש את הבכורה בנזיד עדשים, ולאחר מכן לגנוב מאביו את הברכה לדורות. כשהתמקח עם דודו לבן, נוכל לא קטן בפני עצמו, התנה את שכר טרחתו במספר העקודים, הנקודים והברודים, אבל רק לאחר שהבטיח את יכולתו לבצע מניפולציה בשכיחותם של אלה בעדרים. שום דבר לא היה יד המקרה. בתחבולות תעשה לך מלחמה.
וכמובן - האמא, כן, כן - היידישע מאמע. ישראל שלנו הוא ילד של אמא. יש לה שני תאומים, ומשום מה רק הוא נקרא "בנה הקטן". היא מדריכה אותו איך לרמות את אביו, חובב הציד אך קהה ההבחנה. היא גם יודעת להפעיל עליו את כל כלי הסחטנות הרגשית, מעשה אמהות סימן לבנות. כשנושא השידוך שלו עומד על הפרק, היא לא מסתפקת ברמיזות עקיפות ולא סומכת על הנחיות כלליות: "אם לוקח יעקב אישה מבנות חת כאלה, מבנות הארץ – למה לי חיים?" לא פחות מזה, למה לקחת סיכונים.
ישראל, יעקב, הוא הישראלי האולטימטיבי.
חיים גולדיטש
מהו ישראלי בעיניי?
להיות ישראלי בעיניי זה להיות מעורב, להיות נוכח,
לא להיות פראייר, לגשת, להשיג.
לראות פיגוע ועוד פיגוע ולהמשיך,
לחוות שגרה מדממת ולהמשיך איכשהו.
להיות ישראלי בעיניי זה לא להתעלם,
זה לראות אדם במצוקה, ולהתערב.
לראות תאונה ולא להמשיך הלאה,
להיות סקרן, ערני ואדיש תוך שעות ספורות.
להיות ישראלי זה להיות דעתן, כוחני ווכחן,
לדעת הכול מהכול, ולהחליט על הכול.
אף פעם לא לוותר, לטוב ולרע,
כשכואב אז לצעוק וכשקשה לבכות.
להיות ישראלי זה להגיע לזירת פיגוע, לצעוק שהתקשורת שמאלנית, ודקה לאחר מכן לדאוג לכתב בשטח לכוס מים.
להיות ישראלי זה לדאוג, לשרת, להקריב, לתת, להתלונן, אבל אף פעם לא להיות אחרון, אולי בספורט שם אומרים שיש לנו במה להשתפר.
להיות ישראלי בסוף מתרכז בנקודה אחת. לא להיות אדיש. בימים האלה שטרור משתולל ברחובותינו ואנחנו בין יום הזיכרון ליום העצמאות. על מנת לכבד ולהמשיך את הערכים והמסורת של אלה שנפלו והקריבו בשביל שאנו נחיה פה, מאחל לעם היקר שלנו שנמשיך להיות בכל מקום, נחושים, דעתנים, נדיבים, ותומכים. רק לא אדישים.
כי אין יותר גרוע מאדישות.
חן ביאר
הרבה דמויות ופרצופים רצו לי בראש. זאת לא הייתה הבחירה הטבעית, המיידית. כדי לא לדבר נוסטלגית החלטתי לבחור במישהו שעדיין חי כאן בינינו. אבל במחשבה ראשונית, כמעט כל מי שנראה לי כמייצג נאמנה את הישראליות, לפחות כמו שאני תופס אותה, כבר לא איתנו.
ואז המחשבות הגיעו לשאנן סטריט. הכול נעצר. זה האיש שלי. בפעם הראשונה ששמעתי אותו הייתי ילד בכיתה ז' והוא הגיע להופיע בפורים בבית הספר שבו למדתי, עם "הדג נחש", שכבר לא הייתה להקה אלמונית, אבל עדיין רחוקה מאוד מההצלחה ומלב המיינסטרים. אף פעם לא הייתי מעריץ מושבע. אבל מאותו רגע אני תמיד עוקב וקשוב למה שיש לו להגיד, ויש לו הרבה.
שירת הסטיקר | האזינו להסכת "שיר אחד"
שאנן סטריט מדבר באותו הזמן ירושלמית ותל אביבית, רואה את המרכז וגם את הפריפריה. את ישראל הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית. בעברית, אנגלית או ערבית, ברור לך מהצליל והמילה הראשונים שזה משהו שיצא מכאן. כבר יותר משני עשורים שהוא יודע להגדיר במדויק את כל מה שדפוק פה, אבל כשאני מקשיב לו מדבר עלינו איכשהו נשארת לי גם תקווה.
קרן אוזן
אם להיות כנים ביום העצמאות, אז חילי טרופר הוא לא האדם הכי ישראלי בעיניי (הכי ישראלי בעיניי, זה אבא שלי כפרה עליו). אבל בחרתי בחילי טרופר כי הוא הדוגמא למודל הישראליות שאנחנו צריכים לשאוף אליו.
אם מישהו באומת הסטארט-אפ שלנו יפתח באחד הימים את האלוגירתם לישראלי המושלם, אז כל מה שהוא צריך לעשות זה לפתח תוכנת בינה מלאכותית שמבוססת על האישיות של טרופר. זה לא אומר שכולנו צריכים לתרום כליה או להפוך למשפחת אומנה. אבל יש בטרופר אמת פנימית שמצליחה להתעלות מעל המחלוקת אל עבר הפיוס שישראל כל כך זקוקה לו.
בשנים האחרונות ישראל מתמודדת עם אתגרים פנימיים שמאימים על הביחד שלנו. במרחב הציבורי שלנו צצים אנשים שככל שהם יותר בוטים ומפלגים הם זוכים ליותר בולטות וחשיפה. בתוך כל השיח הזה, מצליח חילי טרופר להיות מגדלור של תקווה, שיוכל להאיר לנו את הדרך בחזרה אל המכנה המשותף שלנו, שקצת הלך לאיבוד.
חבר הכנסת חילי טרופר (צילום: יונתן זינזל, פלאש 90)
ליאן וילדאו
מיהו האדם הכי ישראלי בעיניי? אולי בעצם בימים אלה במיוחד, עדיף לכתוב מי הייתי רוצה שיהיה הישראלי. ויש כזה - חילי טרופר.
אין לי חיבה יתרה לפוליטיקאים, גם לא היכרות אישית עם טרופר. אבל על פי כל האינדיקציות - מדובר בזן נדיר. כזה שגם במערכת הפוליטית, הצינית והקוטבית יש קונצנזוס לגביו.
ואיך אפשר שלא? איש חינוך שעבד עם אוכלוסיות בסיכון, אלטרואיסט שתרם כליה לאדם זר, דתי שמכבד את החילוניות וגם את שליחותו הציבורית. כזה שמדבר בכבוד לכל איש ואישה וכמובן חובב ספורט מושבע.
הדבר הכי גרוע שאפשר לומר עליו - שהוא נחמד מדי. אשרי הישראלי הזה.
שרון עידן
כמה שבועות לפני שנפטר מנשה קדישמן, קפצתי אליו לביתו ברחוב בר כוכבא בתל אביב. הייתי מגיע מדי פעם. בפגישה הזו הוא היה מחויך מתמיד. כבר לא הרגיש טוב. גופו הפך כבד, ועדיין היה בו מבט נצחי של ילד.
כמה דקות אחרי, הגיע במפתיע גם יענקל’ה בן-סירא, השחקן המיתולוגי. ישבנו מול חצר שכולה ברושים ובוגנוויליה, ואז מנשק'ה אמר לנו, ״אתם יודעים, כל חיי כמעט לא יצאתי מהריבוע הזה פה. פה בטווח של 200 מטר, כאן נולדתי, כאן הלכתי לגן של אמא שהייתה גננת, כאן התבגרתי, כאן ציירתי וכאן אמות״.
ואז עצר לרגע, חשב והמשיך.
״כשהייתי חייל בנח"ל, הייתי רועה צאן. הסתכלתי כל הזמן על עדרי הכבשים שחוצות את הגבול ללבנון וסוריה וחוזרות. לבעלי חיים אין גבולות״. כאן גם התחיל הסיפור של לצייר כבשים. ״בגליל, בתל אביב, בירושלים - במדינה הזאת יש ריח אחר״.
בתמונה (מימין לשמאל): בן-סירא, עידן וקדישמן
״פתאום״, הוא אמר, ״פתאום אני מבין למה כולם רבים על המקום הזה. עם הים והשמש והאוכל ומזג האוויר שתמיד טוב. זה לא דומה לאף מקום בעולם״. וכן, הוא הסתובב בעולם, והרבה. ראה והציג. איכשהו, הריבוע הזה במרכז תל אביב, ה-200 מטרים - נשארו כל עולמו.
קדישמן היה הכי ישראלי. דוגרי, חייכן, האיש הכי נדיב שהכרתי. וכן, לפעמים גם התעצבן מדברים. תמצית מזוקקת של כולנו. קצת מחוספס למי שלא מכיר מבחוץ, אבל הכי מתוק שאפשר, מבפנים.
אליאור לוי
אוּרי היה החבר הכי טוב שלי.
כלומר, הייתי רוצה שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי. כי אורי אמנם נולד, גדל והפך מילד לנער בן 18, אבל הוא לא היה קיים באמת. הוא היה שם במחוזות הדמיון שלי, בלב שלי ובין הדפים בעולם המופלא שבראה אסתר שטרייט-וורצל.
אומרים שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו ואורי, ובכן אורי, הוא התבנית המושלמת: במבט ראשון הוא הדמות הקשוחה, הפרועה, היצרית וכאשר לומדים להכיר אותו מגלים את הנער הרגיש עד כאב, הרוחני, רודף הצדק. ואם להשתמש בקלישאה השחוקה, אז הוא "הצבר האולטימטיבי".
כריכת הספר "אורי", מאת אסתר שטרייט-וורצל
והמולדת של אורי הייתה הכי יפה שאפשר. הימים הם ימי שלהי המנדט הבריטי, המושבה במרכז הארץ, השדות, הטבע, החקלאות וימי המחתרות. הכול היה פשוט יותר. הכול היה מסעיר יותר. הכול היה נפלא יותר.
ובמרכז כל הפלא הרומנטי הזה נמצא אורי עם אהבתו היוקדת לדליה, הנערה החולה שאורי כמה לה בסתר בכל נימי נפשו והתאבל על מותה בטרם עת. עם שומסקי, המודל לחיקוי שהיה לאורי דמות אב אלטרנטיבית. ועם עפרה, בתו של שומסקי, שמילאה את לבו אחרי מותה של דליה.
וברקע סופרו כל ההתרחשויות מסמרות השיער על פעולות ההגנה והאצ"ל במושבה ובארץ ישראל, ומאבקם העיקש בבריטים ובערבים.
אורי - פרק 1 | סדרת תסכיתים על פי ספרה של אסתר שטרייט-וורצל
אף פעם לא נמאס לי מאורי. וכדי שהחברות בינינו לא תסתיים, היו פעמים שהייתי קורא את הספר ומייד כשמסיים – מתחיל אותו מחדש ומתרגש מחדש. זה קרה לי עשרות פעמים. וכן, גם היום, כשבא לי להפליג קצת במחוזות הדמיון, אני חוזר אליו. כי זה אורי שלי. כי הוא תמצית הישראליות היפה של פעם.
אורי היה הזרז שגרם לי לקבל החלטות ששינו את חיי: ילד עירוני שחלם לחיות במושבה בימי במנדט. אז נכון, מכונת זמן אמנם עדיין לא הומצאה, אבל את המושבה המרתי בלבנות בית בקיבוץ. קרוב לרגבים, קרוב לשדות.
ועד היום, כשאני יוצא לרוץ בחורשות שמסביב לקיבוץ - אני נושם את ריח האויר שאין באף מקום אחר בעולם, וחושב על אורי שרץ איתי ולצידי בכל תחנות חיי ובזכותו, הרבה בזכותו, הצלחתי להפוך את הדמיון למציאות.
עופר חלפון
"תהיה גבר תשפיל את עצמך" כך אמר הליקופטר לקרקר הבעל.
הוא אוהב יוונית, מצחיק, לוקח את הזמן, סתלבטן, מנתח בדרך שלו את הסיטואציה, מנסה לפשר. אבל על הדרך ינסה להרוויח מהמצב. בקיצור תחמן.
הדמות שמגלם בגאונות שייקה לוי מהגשש במערכון "קרקר נגד קרקר" על זוג שמתגרש כשבתווך המוביל שמגיע לפנות את הבית, הוא בעיניי הישראלי: זה שתפגוש בכל מקום, תאהב אותו, תצחק איתו, תתעצבן עליו. הוא זה שיידע להקסים אותך, להצחיק אותך ובמקביל לגרום לך אי-נוחות עם צעקנות, חוסר טאקט, אבל עם הרבה חכמת חיים.
" תהיה גבר תשפיל את עצמך". זאת בעצם אולי הדמות של הצבר קשוח מבחוץ, אבל רך מבפנים.
עומרי חיים
כשאלון פרוכטר, עורך הטור הזה, שאל אם ארצה לכתוב מי האדם הכי ישראלי בעיניי – "יכול להיות אמן, פוליטיקאי, קרוב משפחה או כל אדם שתרצה לכתוב עליו", הוא כתב, נדמה היה לי שלבחור אדם, אינדיבידואל "הכי ישראלי" אחד - לא יהיה הוגן.
מייד עולות לראש דמויות שכולנו היינו חושבים עליהן: שלמה ארצי, אולי יהורם גאון או נעמי שמר. אבל זה "בנאלי", חשבתי, על אף אהבתי הגדולה לדמויות האלה ולרבות אחרות שייצרו לכולנו רגעי ישראליות נצחיים.
לא רציתי לכתוב על "הכי". אם יש "הכי", אז גם יש מתחת לכך ויש גם "הכי לא". בין ה-"הכי" ל-"הכי לא" - פנים רבות ומיוחדות לישראלי ולישראליוּת. "כדי להבין מי הכי ישראלי בעיניי צריך אולי לשאול קודם, את עצמי, מיהו ישראלי?", חשבתי. או בכלל "מהי ישראליוּת?". הישראליוּת היא, נדמה לי, רגעים רבים, רגעים קטנים וכמעט תמיד מרגשים.
או אז התחלתי לחשוב עליהם, כל אותם רגעי "ישראליוּת" שאנחנו כולנו חווים מדי יום ביומו. "הכי ישראלי בעיניי", למשל, זה לא לצפור בכביש בשבת. מי מכם לא מכיר את הכלל הבלתי כתוב והמרגש הזה. "הכי ישראלי בעיניי" הם הדגלים המצוחצחים למשעי מאחורי פודיום נאומים ממלכתיים וגם לצעוק (לעתים בבוז) על הטלוויזיה לעבר אלה הנואמים לפניהם.
זה אופנוע של "ארגון הצלה" בשול כביש 4 באמצע הלילה, כשעליו רוכב עם פאות ומדים עוזר לאיש אחר עם פחות פאות ויותר כפכפים. זה נסיעות משפחתיות לצפון עם שלמה ארצי ברקע ולדרום עם "הפרויקט של עידן רייכל". זה לפגוש ישראלי זר במחוזות עַם לֹעֵז ולדעת שהוא חוף המבטחים שלך באותו המקום, ישראל שלך בארץ נוכרייה – אל תהיו ציניים.
"הכי ישראלי בעיניי" זה להיות ציני, אבל להתרגש פנימה עד דמעות. זה טרקטור חורש שדה וריח הנִיר ברגעים שאחרי. זאת רוח שנושאת ארומת עלי אקליפטוס בערב שקט בבסיס, מלטפת געגועים הביתה. זה מבטו למוד התופת האירופאית של סבא שלך, נופל ברכות על התינוק החדש במשפחה.
הם חיילים וחיילות מבריקים על מדי א' בטקסי הימים האלה. זה האוויר בימים האלה, הכואב ושורף ברגע אחד ומלא תקווה וחגיגיות ברגע אחר, כשהקו שחותך בין שני הרגעים האלה - בלתי ניתן להכלה. זה לא להסכים בכלל עם האיש שמולך ולדעת שאתה אוהב אותו באמת. זה לשבת מול הטלוויזיה כשכל צד בעם הזה מפגין – והלב נשרף עד דמעות בכאב לאדמה הזאת ולעומדים עליה שרוצים בטובתה.
זה אתם, שקוראים עכשיו את השורות האלה ובראשכם עוד אינספור דוגמאות שונות ומגוונות ל"מה הכי ישראלי בעיניכם", והגיוון הזה, גם הוא - הכי ישראלי בעיניי. חג עצמאות שמח.
אורלי אלקלעי
מה זה להיות ישראלי?
לעמוד בתור וזה שאחריי מבקש ממני לשמור, ובינתיים הוא ממשיך לערוך את הקניות… להתקשר לשירות לקוחות ולחכות שבוע לפחות. לצפור לזה שלא זז ברמזור. לנסוע לקצה העולם ולהכיר שם את כולם, ולהתעצבן שיש המון ישראלים במקום שחשבת שלא יהיו… ומיד לתת אחד לשני עצות והמלצות.
לראות חדשות ולהתעצבן ולהבטיח ש"זהו די - זו הפעם האחרונה", עד מהדורת החדשות הבאה. להבטיח "אני לא הולך לבחור יותר!" ולרוץ מהר בבוקר ביום הבחירות כדי להיות ראשון בתור.
להיות מאושרת מכל סניטימטר נוסף בכינרת, ומייד אחרי פסח לתלות את דגל ישראל בגאווה ולעמוד בצפירה ביום הזיכרון ולדמוע על האובדן והמחיר.
לומר ״המדינה הזו לא בשבילי״ ולדעת שזו המדינה שהיא רק שלי!
וזה הכי ישראלי - אנחנו כולנו - הישראלים!
נורית יוחנן
הבת שלי.
כן, כן, אני משוחדת. אבל יש לי הסבר טוב. הרי מה הישראליות באה לחדש בעולם? יהדות ברוך ה' כבר קיימת בצורתה הנוכחית (הרבנית) פלוס מינוס איזה 2,000 שנה. אז למה מדינה יהודית, למי זה טוב?
כי צריך מקום. מקום קטן, עלוב ומוזר, מקום לא לדאגה. מקום שממנו הלכנו ולשם אנחנו רוצים לחזור, שבו יהודים אינם מיעוט שהולך בין הטיפות במקרה הטוב ונרדף במקרה הרע, אלא הרוב, סתם יהודים שחיים במדינה.
הרעיון הזה שהיה נשמע כל כך מופרך במשך כל כך הרבה שנים, הוא פשוט מאוד כמותו לבת שלי. אחת מחוויות הילדות המכוננות של סבא שלי הוא ליל הבדולח, כשהסתתר מתחת לשולחן כששכנים ניפצו את החלונות. חוויה אחרת הוא ניסיון רצח שעבר על ידי שני צעירים גרמנים כשהלך ברחוב. עם החוויות האלה הוא הסתובב כל החיים שלו.
לעומתו, בבסיס הזהות של הבת שלי אין שום פחד. היא צועקת בעברית באוטובוס (עוד לא בת שנתיים, תסלחו לה) בלי חשש. היא רצה החוצה בכל בוקר וערב בלי לחשוב, כמו סבא שלי, שילדים יהודים טובים לא מסתובבים בחוץ בלילה כי "מי יודע מה יקרה". כשתגדל ותלמד להיות בשקט בבית כנסת מספיק כדי להתפלל, היא לא תחשוש שיום אחד תבוא ובית הכנסת יפגע. אם תגיד שהיא לא עובדת בשבת, אף אחד לא ימצמץ. זה המקום שלה, מה זאת אומרת?
ההגשמה הזו היא הישראליות.
אבל לא הכול ורוד. הבת שלי היא ההוכחה שאת המטרה הראשונה של מדינת ישראל השגנו, ועכשיו מה הלאה? אור לגויים? מדינת על פי התורה? מדינת לאום חילונית? נדמה לי שזה חלק ממה שקורע אותנו בימים אלו. הצלחנו קצת יותר מדי ועכשיו צריך להחליט לאן הולכים מכאן.
תמר אלמוג
מי ישראלית בשבילי?
מי שחושבת שישראל הכי בעולם. שיש מצטיינות ממנה בתחומים מסויימים, אבל אין אף מדינה שהיא שילוב כזה.
מי שגאה במדינה, כואבת בכאבה, שמחה איתה ובה,
מי שמרגישה חלק מהמדינה ושהמדינה היא חלק בה.
מי שהיא חלק ממשפחה שכוללת חילוניים ודתיים, מהמרכז ומהפריפריה, מהעיר והקיבוץ, כאלה שעלו לכאן ואלו שנולדו כאן, כמעט מכל העדות וכל הגלויות.
מי שמתרגשת בהמנון, גאה בדגל, וחולמת בעברית,
מי שדומעת בכותל, נרגעת בעמק יזרעאל ומבלה בתל אביב - ומבינה שזה לא סותר, אלא משלים.
מי שמתמרמרת על ההתנהגות בכביש, או התנהלות חצופה ובמקביל חושבת שאין על הישראלים.
מי שגאה במדינה, אך לא מפסיקה לשאוף שתהיה מקום טוב יותר.
מי שמציקה לילדים בכל טיול או נסיעה: "תראו תראו איזו יפה הארץ שלנו! באף מדינה בעולם אין גיוון כזה בנופים בשטח כל כך קטן!" - ויודעת שזה נכון.
מי שמספרת לילדים שזה הבית שלנו - ויודעת שזה נכון.
מי שמקווה שיום יבוא ויהיה נכון גם לספר לילדים שכשהם יהיו גדולים כבר לא יהיו עוד מלחמות.
מי שמבינה שזאת המדינה שלנו, וכמו כל דבר שאנחנו חשים שהוא שלנו, לעולם אין להתייחס אליה כמובנת מאליה, לעולם לא להפסיק לטפח, לעולם לא להניח שאי אפשר לשנות ולשפר. כי כשלא עושים זאת, היא קמלה.
מי שיודעת שזאת מדינה ששוכחת לפעמים בת כמה היא, ומתנהגת כמו צעירה או מבוגרת מגילה. והיא רכה בשנים במונחים של מדינות, אבל עם עבר של אלפי שנים.
מי שאין לה ארץ אחרת. גם מבחירה.
מי שמפזמת שירי ארץ ישראל של פעם, אבל גם רוצה שישראל תנצח באירוויזיון, כי גאווה לאומית זה בכל מקום.
מי שרואה את ההיסטוריה, אבל גם חושבת שצריך להסתכל להווה בעיניים ולעתיד בציפייה.
מי שחג העצמאות הוא החג האהוב עליה בשנה.
מי שאוהבת את המדינה הזאת כל כך.
מי שיודעת שהיא לא אובייקטיבית בעליל באהבתה.
מי שיודעת שטוב שכך.
זאת מי שישראלית בעיניי.
אני ישראלית.
עריכת הפרויקט: אלון פרוכטר
