כנערה, את רוצה להיות מקובלת, אהובה. בתיכון עשיתי איזושהי החלטה שאני סוגרת את העניין הזה של המוזיקה הערבית. אני לא רוצה להתעסק עם זה. אני בהירה, אני אשכנזייה. כשהשפה שאת מביאה מהבית או שגדלת עליה היא שפה של האויב, זה קשה. את לא רוצה למשוך אלייך תשומת לב לא מהסוג הנכון. את רוצה להיכנס למרכז, וזה לא מה שמכניס אותך למרכז. בטח לא המזרחיות, בטח לא בשנות ה-80. היום יש מתח, אבל זה כלום לעומת מה שהיה אז.
פאיזה רושדי, אמא שלי הייתה זמרת מצרייה יהודייה. אני יודעת על בערך 230 שירים שיש לה. היא התחילה קריירה בתור ילדה בת 7. איך שהיא הייתה עולה על הבמה היא חשמלה, וזה לא שהיא הייתה גדולה פיזית.
ב-48' כבר התחילו הבעיות, בגלל שהמדינה קמה. המצרים הרגישו שתוקעים להם סכין בגב, כי הנה אנחנו נותנים לכם הכול, נותנים לכם להרגיש בבית ואתם הולכים ועושים מדינה ציונית באמצע המזרח התיכון וכובשים. הם התחילו לגרש את היהודים. ב-51' היא עלתה לארץ. אסור היה להם לקחת שום דבר. אז הם לקחו את הזהב וכל הדברים ותפרו אותם בחגורות.
היא הבינה שהיא צריכה לדאוג לעצמה. היא שמעה שיש קול ישראל בקריה בתל אביב, עשתה אודישן ומאז היא הפכה להיות הסולנית. היא תפרה חליפה שהייתה מופיעה איתה על הבמות.
אני חושבת שהבושה אז הייתה חלק מהבנייה של המדינה הזאת. כנראה שכור ההיתוך היה משהו שהכרחי לבנות את העם הזה ביחד. כשאת בונה פאזל, אם את שמה את הערימות ביחד, את לא תראי כלום. את צריכה להזיז, להפריד לצבעים, ואז את מתחילה לבנות, עד שאת בונה את התמונה. הגיעו עולים חדשים מכל מיני ארצות, כל אחד הוסלל לכיוון אחר שהיה צריך בשביל לבנות את המדינה הזאת. אני לא אנתרופולוגית ולא היסטוריונית, ואין לי מושג. אני רק מנסה להבין, להתחבר ולאהוב את החיים שלי פה.
לא ידעתי את זה באותו זמן. אחרי שנים, כשפגשתי את החבר'ה מהתיכון ומהשכונה, גיליתי שהם חשבו שאימא שלי ערבייה. היא הייתה עם הנצנצים ועם המזרחיות שלה, הערביות שלה. היא לא התביישה. גם מה יש לה להתבייש? האמת היא שהיא רצתה לשיר בעברית. אמרו לה שיש לה מבטא. אז היא אמרה 'אוקיי, אז לא צריך'.
כשלמדתי משחק באוניברסיטה סיפרתי שיש לי אימא ששרה בערבית. ואז מישהי שלמדה מוזיקה קלאסית באקדמיה הביאה לי קלטת של אום כולתום. שמתי את הקסטה בבית, התחלתי להקשיב, והתרגשתי, דמעתי. הרגשתי כאילו אני נפגשת עם מישהו שלפני שנים הלך לי לאיבוד, ואפילו לא זכרתי איך קוראים לו.
לקחתי את הקלטת לאימא שלי והיא התחילה ללמד אותי לשיר בערבית, ממש מאל"ף-בי"ת של ערבית. כשהרמתי את המיקרופון, זה היה רגע מכונן בשבילי. הרגשתי שזה הרבה יותר חזק מכל דבר שעשיתי. זאת המציאות, זאת המצריות שלי.
הילדות שלי הייתה בלי אבא וזה היה מאוד חסר לי. הייתי מדמיינת שאבא שלי שר לי "מסע ארוך, שבו אני מרגיש זר. הלילה מתקרב, היום נגמר".
