לאחר הגועל, ההתנערות, ההסתייגות והמבוכה, ואחרי שצקצקנו בלשוננו חזור וצקצק על הדברים ששמענו בהקלטות יאיר נתניהו, אני רוצה לחזור למיצג הגליוטינה שהונף בהפגנה "נגד שחיתות" ברוטשילד, שכמעט כמעט חמקה לה מבלי משים. או דווקא להפך - עם המון משים.
מתקבצים להם מפגינים, בשטח לא עצום, ביניהם עיתונאים, צלמים, צייצנים, כותבים - כולם חכמים ונבונים, כולם דעתנים ונשכנים. כולם מזועזעים מההתקפות ברשת נגד נשיא המדינה, ראובן ריבלין, וכולם זוכרים, כבר יותר מעשרים שנה, פוסטר של יצחק רבין במדי SS שהוביל סוכן השב"כ אבישי רביב. מזועזעים מקצועיים. ובכל זאת, רק מהגליוטינה, הנמצאת מטר מתחת לאפם, הם לא נרעשים.
לא נרעשים? הם בכלל לא רואים אותה. "לא שמים לב". הסתה? שטויות. לא שווה אזכור ולא שווה התייחסות, לא צילום ולא ציוץ. גליוטינה שבעזרתה עורפים ראשים אינה הסתה לרצח, היא הרי חופש האומנות.
"זו לא גליוטינה אמיתית, זה רק מיצג אומנותי שכזה", הם טוענים. ולכן אין צורך בכותרות על "ההסתה מרימה ראש" ולא "עשרים שנה לרצח רבין ולא למדנו כלום" ובטח שלא "האם הרצח הבא בדרך?", מלוות באיורים דרמטיים של גליוטינה נוטפת דם.
אני יודע שזה קצת פופוליסטי, אבל אני תוהה כמה "גליוטינות" היו בעבר ועיתונאים מנוסים וטובים חשבו ש"אין כאן סיפור"? במובן הזה, סתימת הפיות היא ברמה הרבה יותר אסטרטגית. זה לא שמנתקים למישהו מיקרופון, או מפטרים אותו מהעבודה - הדרת הדעות נעשית בתפירה עילית מקצועית ומדויקת.
לכן, אחרי ההתנערות מבילוייו הנפסדים של בנו של ראש הממשלה, אני מרשה לעצמי לתהות: עם יד על הלב - נניח ובן משפחה של יקיר מחנה השמאל היה נתפס במצב דומה, האם התקשורת הייתה בוחרת לפרסם זאת? לפתוח מהדורות חדשות? לשבץ ב"כפולות" בעיתון, עם כותרות ראשיות באותיות יותר גדולות מהאותיות שבישרו על הקמת המדינה? מסופקני. צבועים - נמאסתם.
