אולי זו רק אני, אך בשבוע שעבר הרגשתי שאני עדה להשתלשלות ספק משעשעת-ספק מטרידה של חד גדיא, סביב חופש הביטוי במדינה שבה אני חיה. בחד גדיא המתגלגל הזה נשך גידי גוב את השר ליברמן נשיכה גזענית, שנשך את יהונתן גפן שאכל לחיילי צה"ל את הראש, ואף שלף את אנה פרנק ממחנה הריכוז של ברגן בלזן לטובת העניין.
אל החד-גדיא הזה התחברו לי גם דבריו של דודו אלהרר כלפי עמוס עוז (ואוו, אתה ממש לא אוהב את עוז, הא?) מנשקי הקמעות של גרבוז, פרשיות עמיר בניון (אצלו זה מגיע בשלשות), גילה אלמגור, הרב קרים, אורנה בנאי, עירית לינור, עודד קוטלר, ושובל ארוך נמשך והולך של התבטאויות מורכבות, לעיתים קשות מאוד, של אנשי ציבור וסלברטאים. מוכנה לנחש שכל צד מן הצדדים יתקשה להבין איך כל אלה דרים בתודעה שלי ביחד. ובכן, זה פשוט.
גידי גוב צילום: הדס פרוש פלאש 90
לא משתגעת על התבהמות השיח, על הסגנון הפרוע, הוולגרי והאלים ששוטף את הרשתות החברתיות ואת המדינה בכלל. גם ניכר שאנחנו דור שלא בילה על הפלנטנה של אושוויץ ולו לשלוש דקות קטנות. אני די בטוחה שהיינו משתמשים הרבה פחות במטבעות לשון הקשורים בקרמטוריום, בנאצים ובגז לו היה זה כך. אם לומר את האמת, אני גם ממש לא משתגעת על רוב הדברים שנאמרו על-ידי האנשים הללו, ובהחלט מבינה את סערת הנפש של הצד הנפגע, אך אני הרבה יותר משתגעת מקיצוץ הכנפיים של חופש הביטוי במדינה שבה אני חיה.
אם אני יכולה לרגע להציע היררכיה של הדאגות שלי, הרבה יותר מטרידים אותי סירוס השיח וצמצום מרחבי ההתבטאות המותרים וההתנפלות על מי שהעז למתוח את הקווים. אם נחזור לרגע לשימוש התכוף מדי בהתבטאויות שואתיות, שבהחלט עלולות להסעיר, אותי הסעירה הרבה יותר המחשבה שאקום בוקר אחד ואגלה שעל-פי ספר החוקים של מדינת ישראל אדם המשתמש במילה "נאצי" כגנאי צפוי לתקופת מאסר. זאת חרף תחושת הקבס שעולה בי כשאנשים מגלגלים על הלשון בכזו קלילות ביטויים כל-כך טעונים מאירופה ההיא.
המחשבה שכל מי שיעז להציג אמירה שמתרחקת מהקונצנזוס יירגם במילים מקוונות ארסיות, ינודה ויוחרם, ישלם בתפקידו (או בתמלוגים משיריו הלא מושמעים) ויצונזר עד שיאמר "מתחרט אני", אמורה להדיר שינה מעינינו הרבה יותר מהאמירות החריפות ביותר שתיקחו מהדגימה שהצעתי בפתח דבריי. בתוך הבלאגן התקשורתי השבוע קפץ לי פתאום וולטר. שלוש מאות שנים מפרידות בין הפילוסוף הצרפתי וביני, אך השבוע הרגשתי בחסרונו.
וולטר, שלו מיוחס המשפט האלמותי "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להילחם עד טיפת דמי האחרונה על זכותך לומר אותם", תמצת בחדות את ההבדל בינינו ברי המזל, החיים בחברה דמוקרטית, לבין אלה שלא. נדמה לי שהשבוע לא היה מזיק לכולנו כאומה קצת קואצ'ינג נוסח וולטר, אולי בשילוב עם שיעור יוגה לאומי שהיה מסייע בעזרת כמה נשימות עמוקות להרגיע את הרוחות. אומרים שלפילוסוף הצרפתי היה הומור משובח ומושחז. יכול להיות שזה העניין? אנחנו לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות ?
עירית לינור צילום: מתוך דף הפייסבוק של לינור
תנו לגידי גוב, לעמיר בניון, ליהונתן גפן ולעירית לינור לומר את שעל לבם, את שמסעיר את נפשם ואת שמוציא אותם מדעתם בחופשיות, בלי סירוס, בלי צנזור, בלי ניקיון של השפה והמחשבה, שמוציא מהן באחת את האותנטיות ושחרור הקיטור שכל-כך חשובים לחוסננו כחברה ששסעיה מרובים. אל תמהרו כל-כך לשלוף את חרב החרם על שיריו של גפן, להשעות את לינור לשבוע או לבטל את הופעת בניון בבית הנשיא. החשש לדבר בחופשיות סופו לחלחל ולתת את אותותיו במוקדם או במאוחר. ובפרפרזה על משל הכלבים הנובחים והשיירה שעוברת – אני מעדיפה פי מונים נביחת כלבים צורמנית ככל שתהיה על פני כלבים אילמים.
ד"ר כלילה מגן היא חוקרת תקשורת ועמיתה במרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן
