בשלהי הקדנציה השלישית של ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך שנת 2014, רגע לפני הבחירות, אמר לי אחד המקורבים ביותר לראש הממשלה, ששמו נקשר באחת הפרשות שנחקרות כעת בלהב 433: "תראה איך מפנקת התקשורת את שרי התקשורת האחרונים (כחלון וארדן, י"ק). תראה לאיזה חיבוק זוכים שרי התקשורת מערוץ 2, ערוץ 10, ידיעות אחרונות. בעלי כלי התקשורת תלויים בהחלטות הרגולטור, ומפנקים אותו. אולי זה רעיון לא רע שנתניהו יהיה שר תקשורת, ונראה אז אם יפנקו גם אותו". וראו זה פלא, חודשים אחדים אחר כך לקח לעצמו נתניהו את תיק התקשורת. התקשורת, מיותר לומר, לא פינקה אותו אפילו יום אחד.
האנקדוטה הזו מעידה על הלך הרוח שהביא את נתניהו להסתבכויות האחרונות לכאורה, לפחות בשניים משלל התיקים שבהם הוא מסובך – תיקי 2000 ו-4000. נתניהו, לכל אורך חייו, שאף לחיבוק מהתקשורת, אבל היא השיבה לו כתף קרה. הדרך שלו להתמודד עם הכתף הקרה הייתה כפולה: מתקפה מחד, ובניית מאחזים תקשורתיים חדשים מאידך.
המתקפה של נתניהו על התקשורת תמיד הייתה ונותרה עקבית. הוא מאשים את התקשורת מעל כל במה אפשרית בחד צדדיות, ובסיקור מגמתי ומעוות. בשנים האחרונות צירף נתניהו לרפרטואר הטענות שלו כלפי התקשורת את מה שהפך להיות שם גנאי: "שמאלנית".
בניית המאחזים התקשורתיים החלה עם הקמתו של העיתון ישראל היום, המשיכה בהקמת ערוץ 20, ועברה דרך לחץ להכניס עיתונאים שתומכים בו לכלי תקשורת מרכזיים. בניית המאחזים הכניסה את שוק התקשורת לכאוס. כלי התקשורת שמהם סבל נתניהו כל השנים, ובעיקר קבוצת ידיעות אחרונות והערוצים המסחריים, החלו לספוג הפסדים כלכליים כבדים.
זאת ועוד, במתקפות שלו על כלי התקשורת הצליח נתניהו לקעקע את הלגיטימציה שלהם בקרב חלקים לא מעטים בציבור. העובדה שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין את מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס יחד עם נתניהו בפרשת 2,000 - היא נחמה קטנה לראש הממשלה. הפגיעה שלו באויביו התקשורתיים הצליחה.
ממלכת הניו מדיה של נתניהו – המקום שבו הכול ורוד
כאשר נתניהו ואנשיו הבינו שמהתקשורת המסורתית הוא לא ירווה נחת, הם חישבו מסלול מחדש ולא הסתכלו לאחור. אנשי נתניהו הקימו לו מערך ניו מדיה משומן, שדרכו הוא מדבר לציבור מעל ראשיהם של העיתונאים. כאשר מרשל מקלוהן טבע את המונח "המדיום הוא המסר", הוא לא ידע שעשרות שנים לאחר מכן - הדבר יקבל משנה תוקף בצורה החזקה ביותר.
בממלכת הניו מדיה של נתניהו - הכול ורוד. ישראל חווה פריחה מדינית חסרת תקדים, המחלפים נבנים והכלכלה צומחת, כשביטחונם של אזרחי ישראל מעולם לא היה טוב יותר. בממלכה הזו אין מי שיאתגר את הנרטיב החד מממדי הזה, אין מי שישאל שאלות. נתניהו שולט באופן מוחלט במדיום, ומעביר את המסרים שלו בצורה אפקטיבית. הטקטיקה שלו עובדת, ולראייה הסקרים המחמיאים. הציבור מאמין לנתניהו ורוצה בו.
לכאורה, יכול היה נתניהו להסתפק באהבת הציבור. להבין שהתקשורת המסורתית לא תיתן לו את החיבוק שהוא מחפש. הרי במקום שהוא רואה מחלפים (בפייסבוק שלו), התקשורת המסורתית רואה פקקים. אבל זה היה גדול עליו. לכל נסיעה מדינית שלו דואג ראש הממשלה לקחת איתו כתבים מכלי התקשורת המסורתיים, ובמהלך הנסיעות הללו הוא לא חוסך בתדרוכים. חשוב לו להעביר להם מסר, חשוב לו שהמסר שלו יעבור. אך מיד לאחר התדריכים הללו הוא מתכנס בחדרו עם צוות הדיגיטל שלו ומוציא סרטון. הוא לא מוותר. לא בניו מדיה ולא ב"אולד מדיה". נתניהו רודף אחרי אהבת התקשורת והציבור, צמא לאהבה. החסך הזה באהבה – הוא שהביא אותו להסתבכות הזו.
הסירוב של נתניהו לוותר על החיבוק התקשורתי הפך לאובססיה להשתלט על כלי התקשורת. מכאן הגיעו ההסתבכות עם ידיעות אחרונות בתיק 2000, ניסיונות ההשתלטות על תאגיד השידור הישראלי, פיצול ערוץ 2, ניסיון הסגירה של ערוץ 10, והמרדף אחר סיקור אוהד מהחבר והבעלים של אתר וואלה שאול אלוביץ' שנמצא במעצר בתיק 4000.
יחסי האהבה-שנאה של נתניהו עם התקשורת יגיעו בחודשים הקרובים לנקודת הכרעה. כרגע נראה כי מהרומן ארוך השנים הזה יישארו לא מעט לבבות שבורים.
