בימים כתיקונם, סיפור פרישתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אבי ליכט, היה פותח לפחות חלק ממהדורות החדשות. הוא היה כובש את כותרות העיתונים והופך לאייטם מרכזי באולפנים. התקשורת היתה עטה עליו, שואלת שאלות קשות, קורעת צוהר נוסף למתרחש בצמרת המשרד החשוב. היא לא היתה מניחה לו.
רק שאנחנו לא בימים כתיקונם. ימים כתיקונם מתחילים להפוך לחריגים.
לכן, כשזה קורה ביום שבו רבבות מתושבי עזה נשלחים על ידי חמאס לפרוץ את גדר המערכת ברצועה, כשזה קורה ביום שבו עשרות מהם נהרגו מירי חיילי צה"ל ובירושלים חונכים ברב עם והדר את שגרירות ארצות הברית, כשזה קורה בעת חגיגות הניצחון של נטע ברזילי באירוויזיון – הסיפור הזה נדחק הצידה. למעט כיסוי בולט של הפרשה ב"גלובס" – הוא לא קיבל ביטוי הולם בכלי התקשורת.
אין לי מושג מדוע החליטו במשרד המשפטים לפרסם את החלטת הפרישה של ליכט דווקא במועד זה. אין לי מושג מי בחר את העיתוי הנורא ומדוע. אבל יש לי מסקנה: זו היתה שגיאה גדולה, טעות גסה, איוולת. אסור היה לתקשורת לפסוח על הסיפור. אסור להפוך אותו לכרוניקה יבשה של בית משפט.
חיבוק של ברוך שפטרנו. היועמ"ש מנדלבליט (צילום: פלאש 90)
ניגש לעניין: עו"ד ליכט, שהוזז באחרונה מהתפקיד החשוב של המשנה ליועץ המשפטי במגרש הכלכלי פיסיקלי לטובת "המשנה לתפקידים מיוחדים ולניהול" - תפקיד ריק מתוכן - נחשב לאחד המשפטנים המבריקים בשירות הציבורי בכלל ובמשרד המשפטים בפרט. 20 שנה הוא מילא מגוון של תפקידים בכירים, הוכיח יושרה מקצועית, קיבל החלטות בתחום הכלכלי ללא משוא פנים - קנה לעצמו שם של מומחה לממשל תאגידי, לפירוק פירמידות, לתיקי חברות. הוא התנהג כמשרת ציבור אמיתי: כמשפטן נטול פניות, שלשונו אינה תקועה במקומות שבהם אפשר למצוא את הלשון של כמה מעמיתיו. יש לו כבוד עצמי.
רוצה לומר: הוא לא מתחכך בפוליטיקאים. הוא לא מחזר אחריהם בעליבות. הוא לא מתרפס בפניהם. זו הבעיה שלו.
יש לו עוד בעיה קשה: בתפקיד החדש שנתפר למענו הוא הבוס של חמישה משנים לפחות של היועמ"ש, אבל בפועל אין לו כלים לנהל אותם. כל אחד מהם שומר על הטריטוריה שלו, כל אחד מתנהג כאדון לעצמו, כל אחד מהם מונע דריסת רגל בלטיפונדיה שלו. במילים אחרות: ידיו של ליכט קשורות. היכולת שלו להשפיע בנושאים מהותיים וחשובים מאוד מוגבלת.
יודעי סוד במשרד המשפטנים הצביעו אתמול באוזני על בעיה נוספת של ליכט: מערכת יחסים מתוחה עם בכיר המייצג את הבינוניות ואת "האפורים". מדובר בבכיר בעל לשון חלקלקה, שלדבריהם אין מקום להשוות אותו עם ליכט במישור המקצועי. המקצועי, הם מדגישים, המוסרי - לא בזירת התככים, המזימות והאינטריגות. כאן ליכט חלש, חובבן, חסר תכונות ויכולת מלחמה. כאן, הנחש, כפי שמכנים את הבכיר מרעיל הבארות, אוכל אותו לארוחת בוקר ללא מלח.
באקלים זה של צפוף בצמרת, של קנאה וצרות עין, של תחושה שהוא הגיע למקום שממנו לא יצליח לטפס למקום גבוה יותר, קיבל ליכט את ההחלטה להיפרד בכבוד מתפקידו. ללכת הביתה בשקט: בלי מריבות, בלי קטטות, בלי התקרבנות – וללא יללות וריאיון ברוח אכלו לי, שתו לי. לברוח באלגנטיות מקן הצרעות.
הוא לא קורץ מהחומר הזה. בדיוק להיפך: יש לו חוט שדרה, ערכים, ואמירות בזכות הגנה על שומרי הסף. לכן מדובר באבדה גדולה למערכת. לכן מיהר היועמ"ש לחבק אותו אתמול בחיבוק גדול. חיבוק שחשדנים למיניהם טוענים שעוצמתו מלמדת שהוא אינו אמיתי. שמדובר בכלל בחיבוק של ברוך שפטרנו.
