קוראים חדי זיכרון, יוצאי מערכת האכיפה, החזירו אותי השבוע באדיבותם לכמה מסמכים מפרשיות בנימין ושרה נתניהו בפרשת קבלן ההובלות אבנר עמדי, בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. הם עקבו אחרי תמלילי ההקלטות של ניר חפץ, נחשפו לעדויות החדשות שפורסמו בפרשת המעונות, קראו קטעים מעדות אבי פחימה - החשמלאי חינם אין כסף של המשפחה המלכותית - ונשאבו לדאבון ליבם אל הצחנה הנוראה שפרצה כבר אז מהבית ברחוב בלפור.
הם בטוחים שתיק המעונות הנוכחי הוא צילום של תיק עמדי המפורסם; ששומרי הסף הבודדים אז, עברו את מה שעוברים היום שומרי הסף הנוכחיים; שבני האצולה רודפי הכבוד, השררה והכסף המתגוררים בבית ראש הממשלה, לא למדו דבר ולא שכחו דבר. אין חדש תחת השמש.
הקוראים האלה זיהו את אותו סגנון אלים מילולית של שרה נתניהו, שרבים מתבקשים לפתוח למענה את ארנקם; את אותן הכחשות נלעגות בנוסח 'לא ראיתי', 'לא שמעתי' ,'לא סיפרו לי'; אותם שקרים גסים, יהירות, חוצפה וחגיגת נהנתנות דוחה בארץ ובעולם. אז, כמו היום, סירבו בני הזוג לפתוח את ארנקם ולשלם מכיסם את הוצאותיהם הפרטיות; אז, כמו היום בפרשת החשמלאי פחימה, נמצא הפראייר התורן שהעניק לעניים המרודים שירותי חינם בסכומים גבוהים ביותר. אז, כמו בשנים האחרונות, נקראו נהגים, מזכירות, וכמה משומרי הסף למסירת עדות במשטרה ותיארו מה ראו ומה שמעו בקן הקוקיה.
המזכירה באותה התקופה למשל, רוחמה אברהם, לימים חברת הכנסת, סיפרה בין השאר על שני אירועים הנוגעים ל-א', הנהג של גברת נתניהו. הוא נהג לדבריה לקנות ולממן מכיסו תרופות לילדי משפחת נתניהו, עשה זאת לבקשת אשת ראש הממשלה, ואף פנה אליה בבקשה שתסייע לו לקבל את הוצאותיו בחזרה. נתניהו בחרה להתעלם. באחד המקרים מדובר היה בסכום של 1,410 שקלים שהנהג הוציא מכיסו.
הנהג הזה נקרא למשטרה ואישר בעדותו שאכן "נהג לקנות דברים שונים לשרה נתניהו". לדבריו, כחודשיים לפני הבחירות ב-1999 הצטבר החוב שלה ל-4,000 שקלים והוא פנה אליה שוב ושוב בדרישה שתחזיר את הכסף. תשובתה: "בסדר". למרות זאת, נתניהו החזירה את החוב רק אחרי שבעה חודשים ובשלושה תשלומים.
* * *
כך היא נהגה גם במקרים אחרים – בין השאר על פי עדותו במשטרה של חשב המשרד דאז, עמיקם טלמור. שומר הסף הזה, שסירב לאשר החזר הוצאות פרטיות של בני הזוג לקבלן עמדי בסכום של 400 אלף שקלים, תיאר בחקירתו כיצד ניסה גם בנימין נתניהו להתחמק מהחזר הוצאות פרטיות באתר סקי בשוויץ בסכום של 18 אלף שקלים. הוא ניסה פשוט להתחמק. חשב משרד ראש הממשלה לא ויתר, לדבריו, דרש את הכסף - ואילץ את נתניהו להחזיר למדינה את החוב שלו בכמה תשלומים.
זה לא היה פשוט, סיפר בשעתו לחברים בעבודה, "ועל ההתעקשות הזאת שלי שילמתי מחיר". בעדותו, החשב תיאר שיחות דיסקרטיות שניהל עם הסמנכ"ל דאז, איתן גולן ז"ל, שהפך גם הוא לבד האדום של המשפחה אחרי שסיכל את הניסיונות לממן הוצאות פרטיות בכספי המשרד. "במידה והיו רכישות אישיות", הוסיף טלמור, "נעשתה פעולת גביה ממשפחת נתניהו. זה לא היה קל, כי נדחיתי בלך ושוב ולעיתים זה נמשך חודשים. בסופו של דבר, עם סיום כהונת נתניהו, גביתי ממנו את כל החוב".
אני עוצר כאן כי אותם קוראים חדי הזיכרון הציפו אותי בחומרים מעניינים נוספים, המדברים גם הם בעד עצמם. אני עוצר כאן כי הסיפור בעקרון הוא הוא אותו סיפור, ורק ההיקף שלו גדל עם השנים.
שיהיה ברור: לא מדובר במעידה, בטעות בשיקול דעת, בניצול מקרי וחד פעמי של עובדים הכפופים לזוג וחיים מהיד לפה. אנחנו לא שם ולא היינו שם.
אנחנו בקיסריה, בווילה המפוארת, בבית ברחוב בלפור, ברכבת טובות ההנאה שדהרה על פי החשד אל בני הזוג בשנים האחרונות. אנחנו במגרשי השחיתות השלטונית, בסרטי רדיפת בצע הכסף, בתיקי החשדות ללקיחת שוחד, למעשי מרמה, להפרת אמונים – וכמובן: בניסיונות בני הזוג למצוא לעצמם נתיבי מילוט מספסל הנאשמים. אוי, כמה קשה בשלב הזה, אחרי שהרכבת יצאה כבר מהתחנה, למצוא את הנתיבים האלה.
ואכן, אנחנו בנתיבי המילוט, בגרסאות האומללות של מותר לקבל מתנות מחברים, בניסיון להוכיח שההגנה הכי טובה היא עדיין ההתקפה. המשטרה מעלילה, הפרקליטות רודפת, התקשורת מתנכלת – כולם שמאלנים. כולם מחפשים את ראשי על רקע פוליטי. המטרה מקדשת אצלם את האמצעים.
* * *
רגע לפני שנפרדים: על גודל המצוקה של החשוד נתניהו אפשר ללמוד מציוץ שלו השבוע בטוויטר, שבו טען ברצינות, בין השאר, כי בתיק שבו יש ראיות ועבירות שניתן להוכיח אותן – אין צורך בעדי מדינה. רוצה לומר: מנסים לייצר לכבודי ראיות. מנסים להמציא אותן כדי לגרום לנפילתי.
מופתעים? לא אותם קוראים יוצאי מערכת האכיפה. הם היו בסרט הזה גם בפרשת עמדי והדמיון גדול. כבר באמצע חקירתו בשלהי 1999, כבר אז כשהתחילו לסגור עליו סביב סביב והשחיתות הציבורית צפה ועלתה, אמר נתניהו לחוקריו דברים ברוח דומה: יש פתגם סיני שאומר כי במקום שיש רצון להרשיע, תיווצר העדות... אני יכול לומר לכם שיש כאן רדיפה... אתם לא מחפשים את האמת...
כך אמר וחזר על הדברים גם בהזדמנויות אחרות. הוא תקף. הוא האשים את המשטרה ביציאה לצייד. הוא התחפש לקורבן. כבר אז אימץ לעצמו את קו ההגנה הזה.
