התקיפה של האישה בעפולה מחזירות אותי כמה שנים אחורה, לאותו יום שישי כשנסעתי לאסוף את הבת שלי מהגן. פתח תקווה, נסיעה רגילה לגמרי, איזה רכב נסע ממש לאט ועקפתי אותו כחוק. אבל מתישהו בדרך קלטתי שהרכב הזה נותן גז ומתחיל לעקוב אחריי. הנהג ראה אישה ליד ההגה, טרף קל, למה לא.
כשהגעתי לגן הוא חסם אותי עם הרכב שלו ויצא לכיווני. מזל שבאינסטינקט נעלתי את הדלתות וסגרתי את החלונות, הוא התקרב אליי, איש גדול וכועס, התחיל לבעוט ברכב, לקלל בטירוף: "מה את עוקפת? לאן את ממהרת? וקללות קללות קללות.
איך העזתי לעקוף אותו באמת? אישה שכמותי. במשך דקות ארוכות הוא השתולל ואני ניסיתי לשמור על קור רוח. לא התקשרתי לאף אחד, לא שלפתי טלפון כדי לצלם, פחדתי שתנועה אחת לא במקום, והוא מביא מוט ושובר לי את החלון ואת הראש. גם במקרה שלי, אנשים לא התערבו לטובתי. היינו ממש מול הגן, הורים נכנסו ויצאו, ראו את המצוקה שלי אבל התעלמו.
זה נגמר אחרי שאמרתי לו דרך החלון הסגור: "סליחה שעקפתי אותך, זה באמת היה לא בסדר, לא הייתי צריכה לעקוף, סליחה". עוד כמה דקות של קללות ואיומים, ונסע משם. זאת הייתה אחת החוויות המפחידות שהיו לי בחיים, בקלות זו הייתי יכולה להיות אני שמדממת שם באוטו, בקלות מחר זו יכולה להיות מישהי אחרת.
בסוף עם כל הפמיניזם, אנחנו לבד שם בחוץ: כשזה פיזי, כשזה אישה לבד מול גבר לבד, אנחנו צריכות בעיקר הרבה מזל. מאז אני דרוכה ועירנית בכביש לא רק לענייני תנועה, אלא גם לקטעים כאלה של אגו גברי. קוראים לזה הישרדות. בעיקר נשים יבינו.
