צפיתי בימים האחרונים בסדרת הכתבות של עמיתי, דב גיל-הר, בכאן חדשות על הרס הדמוקרטיות במזרח אירופה. צפיתי ואני ממליץ עליה בכל פה. היא יותר מסתם חומר למחשבה.
הסדרה המרתקת הזו מפנה זרקור לרדיפת ולהחלשת מערכת המשפט בפולין ובהונגריה, להטלת דופי בהיסטוריונים שאינם מוכנים למעול בקוד המקצועי שלהם, לניסיונות לפגוע כלכלית בעיתונאים המפרסמים מאמרי ביקורת על הממשלה, להתנכלות הימין הלאומני לשוחרי שלטון החוק וחופש הביטוי, לחוק בנוסח ימי הביניים האוסר על נשים להפיל ושולח את "העברייניות" לכלא – ועוד ועוד.
החומרים האלה מזכירים לנו בעצם את מדינת ישראל החשוכה בשנת 2018. לא רק את איראן וטורקיה. את מדינת "אור לגויים" שכבר מזמן אינה כזו. את המדינה שמנהיגיה מובילים אותה במהירות למחוזות הבושה.
הם מזכירים לנו את חוקי החושך של הממשלה הנוכחית למניעת שקיפות שלטונית, את רדיפת שוחרי חופש המחאה והביקורת, את הצנזורה של קומיסרית התרבות רודפת הכבוד, השררה והפרסום, את התנפלות כמה סמוטריצ'ים על שופטי בג"ץ, בניסיון להפוך אותם ל"שופטים בראש שלנו", את ניסיונות הממשלה להגן על השחיתות השלטונית ומחולליה ולהשחית בדרך הזאת ציבורים גדולים, את הניסיונות להפוך שוחד, מרמה והפרת אמונים לנורמה.
כן, הגענו למקום הזה שמעשי פשע מוצגים כהתנהגות נורמטיבית וחושפי שחיתות שלטונית מוצגים כאנשים מסוכנים למדינה. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.
זו הרוח, זה המסר, זה הדגל המושחת והמשחית של הממשלה הנוכחית ושל חייליה הצייתנים בכנסת. הגענו למקום הזה שבו ממלכתיות היא מילה גסה, מערכת אכיפה היא אויב, האקדמיה היא קן מחתרתי חתרני שצריך לטהר אותו, אנשים שאינם רוקדים באופן עיוור לצלילי השלטון – צריך לנעול בפניהם את דלתות בתי הספר כדי שחלילה לא ירעילו את נפש התלמידים.
הגענו למקום רחוק שבו במקום לחבק את הדמוקרטיה האמיתית, מקדש בה הרוב מלחמה חסרת פשרות. הוא לא רוצה שהנוער יקבל שיעורים באזרחות טובה, הוא לא מוכן שהדור הצעיר ייחשף לערכים אמיתיים של יושר, חמלה, והגנה על החלש. הוא לא מחנך אותו לערכים של שוויון בפני החוק. הערכים האלה הולכים ונכחדים בשנים האחרונות.
מה יהיה? יהיה יותר רע. הרבה יותר רע. קשה להיות אופטימי בימים שבהם ניסתה הממשלה להשתלט גם על הפייסבוק בחקיקה אומללה. ניסתה וחזרה בה ברגע האחרון בהוראת ראש הממשלה. האסימון בסוף נפל לו.
יהיה רע עד שאיילת שקד, נפתלי בנט, יריב לוין ודומיהם יבינו ששחיתות הפילה ומפילה ממשלות ומשטרים. יבינו שבסיאוב ובשחיתות צריכים להילחם כולם יחד – ימין, שמאל ומרכז המשלבים ידיים. יבינו מה שהבין מנחם בגין כשאמר "יש שופטים בירושלים". יבינו שמשרתי ציבור משרתים את המדינה ולא את המפלגה. בגין נתן לכך דוגמה מצוינת.
הוא לא החליף את שדרת עובדי משרדו כאשר עלה לשלטון ב-1977. הנשיא אהרון ברק, שהימין כל כך מתעב, היה האורים ותומים שלו. הוא לא קיבל טובות הנאה, לא אמר "מותר לקבל מתנות מחברים", לא הקיף את עצמו במיליארדרים.
הוא קורץ מחומר אחר: כסף, מלונות מפוארים, חברים עשירים, חיי מותרות – ממש לא עניינו אותו. הוא חי על חשבונו, לא על חשבון אחרים.
הוא היה סולד ודאי גם מחלק מחוקי מפלגת השלטון, המבקשים ליצור מהומה על לא מהומה, דוגמת חוק הלאום. כשבנו, בני בגין, מתח אתמול ביקורת על החוק ועל חבריו לסיעה ואמר כי "זו אינה החלטה שציפיתי לה מהליכוד" – הוא הזכיר הבחנה שעשה אביו בין לאומיות ללאומנות: "לאומיות יסודה באהבה. אהבת העם, המולדת, תרבות העם ומסורתו. שורשה של הלאומנות, לעומת זאת, בשנאה".