ליל 24 בפברואר היה שקט במיוחד, לילה מתעתע. במלון בקייב ניסיתי להירדם ללא הצלחה. אחזתי בטלפון שכאילו סימן לי שלא כדאי שארדם ושעדיף שאתעדכן, כי משהו גדול עומד לקרות. ב-03:20 לפנות בוקר קפצה על המסך התראה: המרחב האווירי של אוקראינה נסגר. כך הבנתי שהמלחמה התחילה.
קצת לפני 5:00 נשמע הפיצוץ הראשון בקייב. לא לקח זמן רב להפנים שהאימפריה הרוסית ופוטין המסוכן פתחו במתקפה. אלו היו רגעים של אדרנלין וחשש באוקראינה. היו גם מי שדפקו בהיסטריה על דלת חדר המלון שלי, וביקשו ממני להסתלק כי התחילה מלחמה.
עד שנסגר המרחב האווירי והחלו ההפצצות לא האמין ולו אוקראיני אחד שפוטין רוצה לכבוש את אוקראינה, מזלנסקי ועד אחרון האזרחים – על אף המודיעין. יומיים לפני תחילת המלחמה, פגשתי בצ'רנהיב הגובלת ברוסיה שתי צעירות בשנות ה-20 המאוחרות, שלא ממש התרגשו. "חובב הג'ודו המזדקן הזה, כבר נמאס על כולנו", הן אמרו. "אנחנו רוצות לחיות במדינה בטוחה, במדינה שלנו. אף אחד לא יפלוש לכאן".
אני לא יודעת מה עלה בגורלן, אבל צ'רנהייב חטפה את המכה הראשונה במלחמה. משם, נכנסו הרוסים ועשו את דרכם לפאתי קייב. בקייב הבירה, וגם בקרב גורמי מודיעין מערביים, היו בטוחים שתוך יומיים-שלושה קייב תיכבש. יועצו לענייני ביטחון של זלנסקי אולכסיי ארסטוביץ' גילה לי שגם הוא וגם זלנסקי היו משוכנעים שבתוך ימים אחדים יגיע סופם.
העולם נדהם מן הלחימה האוקראינית הבלתי מתפשרת. המלחמה על הבית, מלחמת העצמאות שלהם. עם מעט כוחות ונשק די מיושן, הם נאבקו בעוז ובאומץ, בנחישות ובחוכמה טקטית, וסילקו את הרוסים פעם אחר פעם. מעוז אחר מעוז. גם הם לא ידעו שיש להם כוח כזה.
יום אחרי שנהדפו הרוסים סופית בפאתי קייב, נכנסתי לזירת הלחימה וגיליתי לראשונה פנים אל פנים את זוועות המלחמה. בניינים מופגזים, ערים הרוסות, הריסות על הקרקע, התרעות על מוקשים בכל מקום וגופות של משפחות שלמות שנטבחו.
הרגע האכזרי ביותר הגיע כשאיתרתי קבר אחים מאחורי הכנסייה בבוצ'ה. 64 ילדים, גברים ונשים, מושלכים בתוך בור חול ענק, חלקם בשקיות, חלקם כמו שהם. מתים. גופות בערמות. זה היה קבר האחים הראשון שהתגלה במלחמה, והוא הוכיח לכולם, על אף ההכחשות של פוטין, כי הכוחות הרוסיים טבחו באזרחים חפים מפשע. אלה היו פשעי מלחמה. זה היה אחד הימים השחורים שלא אשכח בחיים.
שני אנשים בלבד מצאתי ברחוב בבוצ'ה, אישה שיצאה לחפש מים ואוכל, וגבר שרכב על אופניים בשלג המקפיא שירד בחוץ. כמעט כמו מתוך סרט של אחרי מלחמה. כל השאר נשארו בבתים, לא האמינו שהחיילים הרוסים האכזריים באמת עזבו.
יומיים אחר כך נאלצתי לעזוב את אוקראינה. רק לאחר שחציתי את מעבר הגבול ברומניה, כשראיתי מה קורה בעיר יאשי, הזלתי לראשונה דמעות. המעבר החד ממדינה מופגזת, עם פצועים, גופות והריסות ופליטים, פחד ובדידות - למדינה חיה, נושמת ובועטת, ואנשים צוחקים ברחובות, היה מתעתע מידי.
האזינו ליומן סיכום השנה של השעה הבינלאומית בכאן רשת ב
חודשיים אחרי, חזרתי לאוקראינה וראיתי את הניסיונות האוקראיניים להשתקם מתוך הכאב. לאט לאט נפתחו עסקים בקייב, בבוצ'ה ובאירפין עדיין אספו את השברים, וטראומת האזרחים שאיבדו את יקיריהם הורגשה בכל פינה.
בשטח הלחימה נמשכה, האוקראינים נלחמו על חייהם והצליחו להדוף מעט את הרוסים לכיוון הגבול. הגנרל סרגיי מלניק, מפקד ההגנה של חרקיב, אמר לי שהוא משוכנע שאוקראינה תנצח. "פוטין חשב שיש לו צבא גדול וחזק ושאנחנו קטנים וחלשים, אבל לנו יש מוטיבציה חזקה", הוא אמר.
אחד הדברים שלמדתי במלחמה הזו, במפגש האישי עם אוקראינים רבים מאנשי הממשל, צבא ואזרחים - הוא שהם לא יוותרו על פיסת מדינתם, שיש להם כוחות פנימיים בלתי נגמרים, ושהם יעשו הכול כדי להגן על המולדת. אחרי ההצלחות הרבות בשדה הקרב, הם מאמינים בכוחם, ביכולתם להשיב את כל מה שלקחו מהם. ייקח כמה זמן שייקח – וייקח. שנה עברה. המלחמה לא הסתיימה, היא לא תסתיים עד שיחזרו השטחים – כל פיסת אדמה שפוטין פלש אליה. המחירים היו ויהיו כבדים, אבל הם לא יוותרו לפוטין.
אוקראינה לא תחזור לעולם להיות מה שהייתה לפני 24 בפברואר, אבל היא תהיה חזקה יותר ומגובשת יותר. כן, עם הרבה פצעים וצלקות, אבל זאת תהיה אוקראינה. פוטין רצה לכבוש אותה, להחליש אותה, להעלים אותה. הוא עדיין לא מפנים כמה הוא העצים אותה. פוטין יצר DNA אוקראיני חדש. תחילה כשסיפח את חצי האי קרים ומאוחר יותר, באותו בוקר שבו ניסה להשתלט ולכבוש את אוקראינה. את זה הוא כבר לא יצליח לעשות והוא יודע את זה, וזו התבוסה הגדולה ביותר שלו.
