הבעיה עם חוק האפליה ועם חוק האנטי-אפליה ועם התיקון לחוק האפליה ועם התיקון לתיקון לחוק האפליה ועם כל שאר הברברת על חוק האפליה - הבעיה עם כל אלה היא הנחת עבודה שגויה מיסודה כאילו חוקים יכולים לפתור בעיות חברתיות. הם לא יכולים. כלומר, לפעמים הם יכולים לפתור משהו, לפעמים הם יכולים להקל בנושאים מסוימים, לפעמים הם יכולים לפתור מצוקה ספציפית, או ליצור מעקף נוח. אבל לעיתים קרובות הם נכשלים אפילו בזה. ולעיתים לא פחות קרובות הם מזיקים הרבה יותר מכפי שהם מועילים.
מפלגת הציונות הדתית מסתמנת כחבורה של נשים ואנשים שמתמחים באיתור בעיות קטנות - והחמרה שלהן. האם יש בעיה קטנה, שבגללה נזעקו לתבוע בהסכם הקואליציוני סעיף בחוק שיאפשר למאן דהו להימנע מפעולה שנוגדת את צו מצפונו? התשובה היא כן, יש בעיה כזו. בעיה קטנה.
פה ושם נדרש בעל מלאכה לתת שירות למישהו או מישהי שעושים משהו שאיננו מקובל עליו. זה יכול להיות חרדי שמתבקש לסדר זר פרחים לזוג חד מיני. זה יכול להיות בעל בית דפוס אתאיסט שמתבקש להכין כרזה להחזרה בתשובה. זה יכול להיות סוחר ערבי שמתבקש לספק רעשנים למצעד הדגלים בירושלים. זה יכול להיות "קופירייטר טבעוני" שנדרש "לעשות מיתוג לזוגלובק", כפי שהציע עורך דין ערמומי מפורום קהלת. הלב יוצא לכל המסכנים האלה, שצריכים לתת שירות. ממש קשה לשאת את העוול.
חשיפה: הסעיף של סמוטריץ' בהסכמים הקואליציוניים שיאפשר בחוק אפליית להט"בים@shemeshmicha | #חדשותהערב pic.twitter.com/XVhT70hgNR
— כאן חדשות (@kann_news) December 22, 2022
מה אפשר לעשות במקרים כאלה, שבהם בקשת הלקוח מתנגשת עם המצפון? בני אדם סבירים (או כמו שהבת שלי בגיל תיכון קוראת להם: "אנשים שיש להם חיים") מוצאים פתרון אד-הוק, מדפדפים את הקושי, וזזים הלאה. בעל בית הדפוס לא רוצה להדפיס? או שהוא מתגבר, או שמחפשים אחר. לחנות הפרחים לא מתאים? אפשר להתנצל, למצוא תירוץ דחוק, ולהפנות לחנות אחרת.
אלא שכמובן, לא כל בני האדם הגיוניים. חלקם דווקאיסטים, חלקם תבעניסטים. או שהם מתעקשים שדווקא מי שלא רוצה - דווקא הוא יספק להם את השירות הנדרש, שאפשר למצוא גם במקום אחר. או שהם מוסיפים עוד צעד - ותובעים את הסרבן, החרדי, הערבי, האתאיסט, מי שזה לא יהיה. באמריקה, יש כנופיות שלמות של עורכי דין שמתמחים בתביעות כאלה, ובהגנה מפני תביעות כאלה. ויש גם את הסערות הציבוריות הנלוות לתביעות האלה: האם נחייב קונדיטוריה של אוונגליסטים להכין עוגה לזוג לסבי? ישבו השופטים הנכבדים וידונו בסוגיה. כאילו אין לאנושות דברים חשובים יותר לעסוק בהם.
עולה החשד שכל הסערה המתחוללת כעת היא יבוא אמריקני שלא עבר בדרך מסננת של הומור ישראלי פרגמטי. בצלאל סמוטריץ׳ בתפקיד האוונגליסט, קהילת הלהט"ב בתפקיד, ובכן, קהילת הלהט"ב.
כמה ממנהיגי הקהילה הזו התמחו בלהיעלב מזה שיש מי שלא רוצה לספק להם שירות. הם רוצים להיעלב, ואז להכריח. עקרונית - אפשר לזהות שהם צודקים. אפליה זה דבר מכוער. אפליה ראויה לגינוי ולבוז. מה אכפת לבעל חנות הפרחים מה עושים עם הזר שלו. שיכין זר, יגבה כסף, וידפדף גם הוא ללקוחות הבאים.אגב, ככל שאני מתרשם, לרוב בעלי חנויות הפרחים, או הקונדיטוריות, או שאר מגישי השירות, באמת לא אכפת, אלא אם עושים להם פרובוקציה מכוונת (שיעור התמיכה בזכויות להט"ב בישראל גבוה מאוד, למעט בקרב הציבור הדתי-חרדי).
אז למי כן אכפת? מנהיגי הציונות הדתית - המפלגה, לא הציבור - החליטו שהם צריכים להתחרות במנהיגי הלהט"ב במרוץ ההיעלבות. הם נעלבים בשמם של כל בעלי הנפש העדינה בציבור הדתי. איך אפשר להכריח מוכר זרים לעשות שקר בנפשו, הרי זה ממש כמו להכריח אותו להעמיד צלם של חזיר בחנות.
לכו תעשו מכל הצדק הזה חוק שיש בו גם טיפת הגיון. לכו תעשו מכל הצדק הזה מדיניות שמאפשרת חיים משותפים בלי מריבות מיותרות. מצד אחד - אפשר לתת לכולם להפלות בכיף שלהם. אז הדתי לא יכין זר ללהט"ב, והאתאיסט לא יכין כרזה למחזיר בתשובה, והמוסלמי לא ימכור רעשן לצועד, והטבעוני לא יעשה קמפיין לנקניקים. מכאן, הדרך קצרה לעוד ועוד החרמות והחרמות שכנגד.
אולם אירועים יודיע שהוא לא עושה בת מצווה לרפורמים. בתגובה, יבוא מסע שיימינג (מוצדק) שיביא לביטול של חמישה אירועים אחרים באולם. בתגובה, בעל האולם ימהר להכריז שטעה, והוא כן עושה בת מצווה לרפורמים. בתגובה, החרדים יודיעו שהם מחרימים את האולם. בתגובה משגיח הכשרות יאמר שצו מצפונו לא מאפשר לו. בתגובה, בעל האולם יאבד את הכשרות. בתגובה, ארגונים חילונים יודיעו שדווקא באולם הזה צריך לערוך שמחות. וכן הלאה, חד גדיא.
מי ירוויח מכל זה? רק מגזר אחד ירוויח. המגזר שתמיד מרוויח - המשפטנים ועורכי הדין. אלה הנהנים העיקריים מכל חוק אידיוטי. כי עכשיו יהיה צורך לעתור שוב ושוב כדי לבחון שאלות חשובות כמו מהו "עסק פרטי" שמותר לו לסרב לספק מוצר, ומהו "מוצר" שמותר לסרב לספק, ומהי "אמונה דתית" שמאפשרת סירוב, ומהי "אמונה דתית" שאינה מאפשרת סירוב. ואחר כך נצטרך לברר האם הבחירה ב"אמונה דתית" מספיק שוויונית - למה רק "אמונה דתית" ולא "אמונה" בכלל. יבוא בג"ץ ויחליט. תבוא הכנסת ותעביר פסקת התגברות. יבואו עותרים ויטענו שיש להם דת חדשה, שאוסרת עליהם למכור מים למי שחובשים חגורות צהובות.
ואם לא תשתכנעו שזאת באמת אמונתם, יהיה קשה יותר עם מי שמאמינים, באופן דתי או באופן לא דתי, שהמתנחלים הם אנשים לא מוסריים שיש הכרח להחרים. האם מותר להפסיק לספק לתושב מעלה אפרים שירות בשמה של אמונה? ומה אם מישהו יוכיח שהאפליה שהוא נוקט, ושלעין בלתי מזויינת נראית כמו אפליה על רקע גזעי, נשענת למעשה על יסודות תיאולוגיים עמוקים. הציטוט מספר הכוזרי כבר מובן.
קשה להאמין שבזה אנחנו עסוקים עכשיו. כמה רעש, כמה מהומה, וכל זה משום שמישהו החליט שהוא מוכרח לפתור בעיה קטנה, ספק קיימת, ספק מומצאת על ידי בעלי עניין. כמה רעל, כמה כעס וצער, כמה חרדה, כמה שנאה, כמה דם רע, כמה רטוריקה מתפתלת בהגנה מפני ובהתקפה על, כמה בזבוז זמן. כן - כמה בזבוז זמן. עוד רגע, וממשלה חדשה באה לעולם. עוד רגע, ושריה וחברי הכנסת של הקואליציה התומכת בה, צריכים להתמודד עם מחירי דיור גבוהים, עם איום אירני, עם תקופה נפיצה ביהודה ושומרון, עם עידן גלובלי מורכב, עם יחסי חוץ עדינים, עם מצב תעבורתי מזעזע. עם כל זה הם צריכים להתמודד, ומה הם עושים?
הנה, זאת סיבה לכעוס. לא על כך שהם כן או לא רוצים לתת שירות כזה או אחר לקהילה כזאת או אחרת. לכעוס על כך שהם פשוט לא רציניים. לכעוס על כך שהם לא מבינים שזה עתה ניתן בידיהם שלטון - שזה עתה ניתן בידיהם הכוח לנהל מדינה, לקבוע את עתידה. לכעוס על כך שהם לא מבינים שאת הכוח הזה צריך למקד בדברים חשובים, כדי לפתור בעיות דחופות, על פי סדר עדיפויות שאפשר לפחות להעמיד פנים שהוא הגיוני.
אבל זה? זה מה שבאמת דחוף עכשיו?
