אז למה בדיוק מתכוונים כשאומרים שבית עסק פרטי יכול להימנע "מאספקת שירות או מוצר בשל אמונה דתית"? האם זה אומר שבעל המכולת יוכל לסרב למכור חלב וביצים ללקוח הומו ולהתלות זאת באמונתו הדתית? או למשל שבעל עסק לתיקון פנצ'רים מוסלמי יסרב לספק שירות לשכנו היהודי ושוב, להיתלות באמונתו הדתית? או שבסך הכול, כמו שאומרים תומכי תיקון החוק: זה לא קשור ללקוח, זה קשור לשירות.
חשיפה: הסעיף של סמוטריץ' בהסכמים הקואליציוניים שיאפשר בחוק אפליית להט"בים
נניח, כמו באותה פסיקה מפורסמת בבית המשפט בבאר שבע: שם סירב בעל בית הדפוס להדפיס עלונים לאחוות סטודנטים להט"בית, לדבריו בגלל התוכן של העלונים. שלא היה מקובל עליו, בשל אמונתו הדתית. או במקרה שבו בעל אולם אירועים מסרב לערוך חתונה בין שתי נשים או שני גברים. מה הבעיה? אומרים תומכי התיקון: ילכו הלקוחות הנכבדים לבית דפוס שכן, או לאולם האירועים מעבר לרחוב ויקבלו בדיוק את אותו השירות, במחיר דומה.
ואגב, אלו בדיוק היו התשובות שניתנו לאנשים ממוצא מזרחי או יוצאי אתיופיה שלא עברו "סלקציה" במועדונים ובמסעדות. ובדיוק בגלל תופעות כאלו נחקק חוק איסור אפליה בתמיכת רוב חלקי הכנסת בתחילת שנות ה-2000.
לכאורה, הסדר הציבורי נשמר, אין מה לראות כאן, אין כאן אפליה והכול בסדר. אז לא, זה ממש לא בסדר. כי עצם המילים של תיקון החוק נותנות לגיטימציה לאפליה. עצם המילים אומרות שזה סבבה לא לרצות לספק שירותים לקהילות או קבוצות מסוימות. באה המדינה ואומרת: אין לנו שום בעיה עם זה שאת או אתה לא רוצים לתת שירותים לנשים, ערבים או חרדים, אתם רק צריך למצוא את האמתלה החוקית המדויקת. והאמתלה החוקית היא "אמונה דתית".
וכשהמדינה אומרת שזה בסדר לא לרצות לספק שירותים בגלל אמונה דתית, זה מסלול מסוכן במיוחד שממש מזמין אפליה ופגיעה.
וזה מסוג החקיקות שההשלכות שלהן הרבה יותר רחבות. הן יוצרות ניכור, ריחוק, הפרדה הולכת וגוברת בתוך החברה הישראלית, עד כדי שנאה ותיעוב הדדיים. זו ממש חקיקה שמבקשת לפצל אותנו לקבוצות קבוצות, סגורות כל אחת בתוך הקהילה ההומוגנית שלה. נמנעות כמה שיותר ממגע עם הקבוצות האחרות בחברה הישראלית המגוונת כל כך. זה מה שאנחנו רוצים שיהיה כאן?
