אנחנו, העיתונאים, הראשונים שצריכים להבין איך המשא ומתן הקואליציוני מגיע ליום האחרון של תוספת הזמן, גם כשמדובר בקואליציה הומוגנית שהיתה אמורה כביכול לסגור עניינים מהר. כשיש לנו דד ליין להכין כתבה או ידיעה חדשותית, אין מצב שנסיים להכין אותה שעה או שעתיים לפני. אנחנו נגיע, לפחות אני, לדקות האחרונות של הדד ליין. למה? כי אפשר.
אותו דבר כשמדובר בשיעורי בית בבית הספר. כך גם הפוליטיקאים, הם לא שונים בהרבה מהילדים בכיתה. היו כאלו שהעלו בעבר הצעות חוק שביקשו לקצץ בחצי את הזמן להרכבת ממשלה, כי הרי גם ככה מתחילים לדבר ברצינות לקראת סיום המועד של המנדט. אז למה לתת חודש וחצי, כשכולם יודעים מראש שזה ייגמר בשבוע האחרון? תנו שבועיים וזה ייגמר תוך שבועיים.
מי שניסה להגיד בימים שאחרי הבחירות שהולכת לקום ממשלת בזק, תוך שבוע-שבועיים, נדרש ללכת לעשות במהירות בדיקת חיבור למציאות. לא היתה ממשלה מעולם שהוקמה מהר. תמיד מגיעים לרגע האחרון, ולא משנה מה הרכב הקואליציה.
אבל איך זה יכול להיות? הרי מדובר בקואליציה שיודעים מראש מה יהיה הרכבה ולאף מפלגה אין אופציה אחרת מלבד הממשלה הזו, אז למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? דווקא בגלל שאין אפשרות אחרת לאף אחד, כל מפלגה מקצינה דרישות ומעלה את המחיר. כי גם היא יודעת – אין בלעדיה קואליציה. אז נדרוש עוד ונמשוך את הזמן. פשוט כי אפשר.
