כמה ביטחוניסטים לשעבר, בעיקר מהמרכז-שמאל, מתריעים שאוטוטו אינתיפאדה. יש דור חדש בשטחים, יש לחץ, יש קרב ירושה מתקרב, יש מתנחלים, יש ממשלה חדשה בישראל שידה תהיה קלה על ההדק, ושכמה מראשיה אולי לא מבינים לאן הם עלולים להוביל. זו גרסת הקשוחים הביטחוניסטים.
כמה מתומכי מפעל ההתנחלויות והסיפוח, כולם מהימין, מפליגים בתקוות על מה שיקרה עכשיו. אחד קבע שמתקרב ״שינוי היסטורי״. ההתיישבות העברית תפרח, ההפקרות הערבית תיבלם. סמוטריץ׳ יעשה סדר. בן גביר יעשה סדר. המסר כבר נשלח, בקרוב ייקלט. זו גרסת הקשוחים בימין.
מהמתחים השונים בחברה הישראלית, איזה מתח נראה לך כרגע הכי מדאיג? בואו לבחור
ומה על הציבור הרחב? מה עלינו? לנו לא אכפת. כלומר – אכפת. אנחנו לא רוצים אלימות, ולא רוצים טרור, ולא רוצים לוותר על אף שעל, ולא רוצים הפקרות. אבל בעצם, לא כל כך אכפת. כאשר מציבים מולנו רשימה של סדרי עדיפויות ושואלים: מה אתם הכי מפחדים שהממשלה תעשה (לבוחרים היהודים של גוש המרכז-שמאל) או ממה אתם הכי מרוצים שהממשלה מתכוונת לעשות (לבוחרי הליכוד – הגרעין המרכזי של גוש הימין) – מסתבר שלא כל כך אכפת.
הנושא הפלסטיני עומד אצלנו בקצה תור התקווה ובקצה תור הדאגה. רק רבע מבוחרי הליכוד מיקמו ״צעדים שנוגעים ליחסים עם הפלסטינים״ כאחד משני הדברים שהם הכי מרוצים שהממשלה החדשה תעשה. רק 6% – אחד מעשרים – מבוחרי המרכז-שמאל מיקמו ״צעדים שנוגעים ליחסים עם הפלסטינים״ כאחד משני הדברים שהם הכי מודאגים שהממשלה החדשה תעשה.
האזינו להסכת "עוד יום"
סקר אתר המדד שניתח הפרופ׳ קמיל פוקס מלמד שיש בהחלט שביעות רצון מכמה צעדים שהממשלה מתכננת (בימין). ויש בהחלט דאגה מכמה צעדים שהממשלה מתכננת (במרכז-שמאל). אבל אלה לא צעדים שהיא מתכננת ביהודה ושומרון. אלה צעדים שהיא מתכננת במקומות אחרים. איזה אחרים? או, כאן התשובה חלקה דומה וחלקה שונה. במה היא דומה? מערכת המשפט.
כמעט שלושה מכל ארבעה בוחרי ליכוד ממקמים את השינויים הצפויים במערכת המשפט בראש הרשימה. כמעט שלושה מכל ארבעה בוחרי מרכז-שמאל ממקמים את השינויים הצפויים במערכת המשפט בראש הרשימה (כאמור, אחד משני המקומות הראשונים, לכן האחוזים בגרף לא מסתכמים ב-100% אלא ב-200%). אלה מרוצים מאוד מהשינויים במערכת המשפט – אלה מודאגים מאוד מהשינויים במערכת המשפט. אם יש לכם רושם שהאדמה בוערת, זו הסיבה. מה שצד אחד הכי-הכי רוצה – צד שני הכי-הכי לא רוצה. התנגשות ישירה של שאיפות ורגשות.
אחר כך באים הדברים האחרים. במרכז-שמאל היהודי מאוד מודאגים מענייני דת ומדינה. את הליכודניקים זה לא עד כדי כך מעניין. בוחרי הליכוד לא במיוחד רוצים שינוי בענייני דת ומדינה. הם גם לא במיוחד מתנגדים להם. הם מקבלים את הצורך בשינוי, לטובת הקמת הממשלה. הם מקבלים את הצורך להיענות לתביעות של שותפות קואליציוניות, כמחיר נסבל של שלטון. אבל כאשר הם מתבקשים לדרג – הרבה יותר חשובים להם צעדים שנוגעים ״לכלכלה ויוקר המחייה״ מאשר צעדים שנוגעים ״ליחסי דת ומדינה״.
מה בדיוק תעשה הממשלה החדשה בקשר ליוקר המחייה? לא ברור, אבל בוחרי הליכוד מצפים שתעשה. זה אצלם גבוה במדרג החשיבות. ואולי כדאי שתעשה, כי לפחות בעניין הזה, החשש במרכז-שמאל יחסית נמוך. כלומר, שלא כמו שינוי הסטטוס קוו המשפטי, שמוביל לקרב, שינוי המצב הכלכלי לא בהכרח מוביל לקרב.
בוחרי האופוזיציה היהודים לא מודאגים במיוחד ממה שיקרה בזירה הפלסטינית, הם גם לא מודאגים במיוחד ממה שיקרה בזירת ערביי ישראל. אולי העובדה שבסופו של דבר הממשלה המכהנת נפלה בגלל השותפות עם מפלגה ערבית, אולי העובדה שבסופו של דבר כשהגיעו הבחירות, רוב הערבים (למעט בוחרי רע״מ) הפנו עורף לאפשרות של שותפות – אולי אלה דחקו את הסוגייה הרחק מליבם של הבוחרים. ואולי זה לא שהסוגייה דעכה כמו שסוגיות אחרות תפסו את מקומן בראש סדר היום.
מרוץ המחוקקים לשינוי סדר היום נוגע למערכת המשפט (חוק דרעי, פסקת התגברות), ונוגע ליחסי דת ומדינה (חוק הגיוס, מימון אברכים, שיכון לחרדים). הקואליציה אמנם נוגעת גם בנושאי ליבה שיש להם קשר לזירה הפלסטינית ולזירה הערבית (העברת אחריות על המנהל האזרחי, יותר סמכויות לשר בן גביר), אבל איכשהו גם את אלה השיח הציבורי מנווט יותר לכיוון של מחלוקת על חוק, מנהל וסדר מאשר לכיוון של מחלוקת על עתיד יחסי יהודים וערבים במזרח התיכון לאן.