פיגוע המטענים הקשה בירושלים החזיר אותנו לימים אפלים שרבים מאיתנו כבר קיוו לשכוח. לפיגועים יש אבולוציה - זה התחיל ב-2015 עם גל פיגועי דקירה והשתכלל לפיגועי דריסה. מתחילת השנה, הרובה החליף את הסכין והחל גל פיגועי ירי בתוך הקו הירוק וביהודה ושומרון.
אבל שימו לב לדבר הבא: שלושה ימים לפני הפיגוע בירושלים, התפוצץ רכב ממולכד ליד עמדה צבאית במבוא דותן. התקרית החריגה הזאת עברה כמעט מתחת לרדאר התקשורתי כי לא היו בה נפגעים. האם יש קשר בין שני המקרים? מוקדם לומר, אבל סמיכות האירועים החריגים בהחלט מטרידה.
צריך להבין, זה לא שארגוני הטרור המציאו סטארט-אפ חדש של פיגועים באמצעות מטענים. רק בשנה האחרונה סיכל שירות הביטחון הכללי 34 חוליות שתכננו לבצע פיגוע באמצעות מטענים. אז מה קרה הפעם?
יש כמה אפשרויות. הראשונה, החולייה שאחראית על הפיגוע יצאה ממזרח ירושלים. הוצאת פיגוע מאזור שאין בו מחסומים ואנשיו נושאים תעודת זהות כחולה, פשוטה הרבה יותר מהברחת מטען משטחי יהודה ושומרון לקו הירוק. גם הכיסוי המודיעיני על מזרח ירושלים הוא, נאמר בעדינות, לא מהמשובחים.
האפשרות השנייה היא שגם למערכת הביטחון יש חלוקת קשב. כאשר רוב תשומת הלב מופנית לג'נין ולשכם, יש דברים שמתפספסים. תתפלאו, אבל גם לפלסטינים יש דרג פיקודי שיודע לשים לב לנקודות תורפה ולנצל אותן.
האפשרות השלישית היא מעולמות הסטטיסטיקה והסתברות - אין דבר כזה 100% סיכולי פיגועים. גם גופי הביון הכי טובים בעולם לא יכולים לסכל את כל הפיגועים כולם.
מוקדם לומר אם אנחנו בתחילתה של מגמה חדשה. הניסיונות לבצע פיגועים מורכבים היו וימשיכו. הבעיה היא אחרת - הצלחה של פיגוע אחד מייצרת מוטיבציה לייצר פיגוע נוסף, דומה. במערכת הביטחונית קוראים לזה "השראה". ואיך עוצרים את ההשראה? מתחילים קודם כל בלתפוס את החולייה. וזה עדיין לא קרה.
