הסערה היומית של המו״מ הקואליציוני, שמחר ודאי תתחלף בסערה אחרת, נוגעת ל״הפרדה מגדרית״. אמיר אטינגר פרסם בישראל היום ששתי מפלגות, הציונות הדתית ויהדות התורה, תובעות עיגון בחוק לאפשרות להפריד בין גברים לנשים באירועים ציבוריים, בלי שהדבר ייחשב לאפליה. ראש הממשלה יאיר לפיד מיהר להגיב בציוץ לדרישה הזאת: ״איראן זה לא כאן״. בזה הוא כמובן צודק. שאר הציוץ היה קצת פחות מדוקדק בדייקנות שלו. הוא כתב שמטרת הדרישה היא ״לשלוח נשים אל מאחורי המחסומים ולהכניס לחוק הפרדה בין נשים לגברים״.
למה לא מדוייק? כי הדרישה, בלי קשר לשאלה אם אתם תומכים בה או מתנגדים לה, איננה ״להכניס לחוק הפרדה״, כלומר, לחייב הפרדה, אלא לאפשר בחוק הפרדה. זה הבדל גדול. במקרה הראשון, הנחת המוצא היא שכל אירוע הוא בהפרדה. שערבוב אסור. במקרה השני הנחת המוצא היא שהפרדה מותרת, יהיו אירועים בהפרדה בלי שהדבר יהיה עבירה על החוק. האם היום הוא עבירה על החוק? זאת שאלה טובה. העובדה היא שנערכים מופעים בהפרדה במקומות רבים, כולל במקומות ציבוריים. העובדה היא שישנן גם רשויות שאינן מאפשרות מופעים בהפרדה במקומות ציבוריים.
השאלה אם ראוי או לא ראוי לאפשר הפרדה באירועים היא שאלה אידיאולוגית, שכנראה אין דרך להסכים עליה. יש מי שסבורים שכל הפרדה פסולה, משום שהיא מבטאת אפליה אסורה. יש מי שסבורים שהאפשרות להפרדה היא מעשה של התחשבות באוכלוסיות שאינן מקיימות אירועים שלא בהפרדה. כלומר, שני ערכים מתנגשים כאן: הערך של שוויון גברים ונשים, למי שחושב ששמירה עליו מחייבת לאסור על הפרדה. והערך של סובלנות כלפי מי שרוצים הפרדה, למי שדוגל בסובלנות.
סקרים שבחנו את עמדות הציבור בסוגיה הזאת מעבירים מסרים סותרים, משום שהם תלויים באופן שבו הפרדה מוצגת. יש הבדל בין סקרים שהשאלה המוצגת בהם מנוסחת כ״איסור הדרת נשים במרחב הציבורי (הפרדה כפויה בין נשים לגברים או מניעת השתתפות נשים), לבין סקרים ששואלים על הפרדה באירועים של הקהילה החרדית. יש הבדל בין מי ששואלים על הפרדה באוטובוסים, לבין מי ששואלים על הפרדה באקדמיה, לבין ששואלים על הפרדה בבני ברק, לבין מי ששואלים על הפרדה ברחבת הכותל, לבין מי שתוהים על הפרדה בחוף הים.
ננסה בכל זאת להציג את קווי המחלוקת באמצעות שאלות שהוצגו בשאלונים של המדד. בערך מחצית מהאוכלוסייה היהודית בישראל מתנגדת לכל הפרדה, למעט בבתי כנסת. כלומר, אלה ישראלים שיעדיפו שלעולם לא תהיה הפרדה, אפילו לא בבריכות שחייה (שעות נפרדות לגברים ונשים) או בפארק (הופעה של כוכב פופ חרדי). בעיקר, מדובר על רוב גדול מאוד של חילונים, כשמונה מכל עשרה, שמתנגדים להפרדה כזאת. אבל את הממצא הזה כדאי לסייג: שאלת ההפרדה איננה גבוהה על סדר היום של הציבורי החילוני מול עניינים אחרים הנוגעים לדת ומדינה. כלומר, אם צריך להתפשר, אפשר להניח (אם כי לא שאלנו) שהרבה חילונים יסכימו לוותר קצת בנושאי הפרדה תמורת ויתור של הצד השני בעניינים אחרים (נאמר, תחבורה ציבורית בשבת, שזה נושא הרבה יותר חשוב לחילונים).
בצד השני של הספקטרום נמצאים דתיים וחרדים. כמעט כולם תומכים באפשרות להפריד. וצריך לדייק: לא בהפרדה מלאה בכל אירוע, אלא באפשרות להפריד במקומות מסוימים כאשר הדבר נדרש כדי לאפשר השתתפות של קהל דתי וחרדי המעוניין בהפרדה. כפי שכבר כתבנו כאן בעבר, הסיבה שבגללה, בסופו של דבר, התמיכה באפשרות להפרדה די משמעותית, היא משום שבנושא הזה המסורתיים הולכים עם הדתיים והחרדים. נסביר: יש עניינים שבהם המסורתיים נוטים בעמדתם יותר לחילונים – כמו נישואים אזרחיים למי שמעוניינים בזה. יש עניינים שבהם המסורתיים נוטים בעמדתם יותר לדתיים – כמו הפרדה מגדרית. למה? בגלל ההתחשבות. הציבור המסורתי מחפש פחות מלחמה אידיאולוגית, ויותר התחשבות באחרים. אם יש חילונים שרוצים להינשא אזרחית, תנו להם. אם יש חרדים שרוצים לראות מופע בהפרדה, תנו להם. שישה מכל עשרה מסורתיים אומרים שאפשר להפריד לטובת דתיים וחרדים במקומות מסוימים לצורך אירועים מסוימים. לכן, בחשבון הסופי, למרות שהחילונים הם הקבוצה הגדולה בישראל, בערך חצי מהיהודים בעד האפשרות להפרדה מגדרית.
מה זה אומר על דרישת המו״מ הקואליציונית של הציונות הדתית ויהדות התורה? שהיא תהיה לא אהודה בציבור החילוני, מצביעי יאיר לפיד, שצייץ נגדה, מצביעי אביגדור ליברמן, שבוודאי עוד ידבר נגדה. אבל היא תהיה אהודה, ותיראה סבירה לגמרי, בעיני בוחרי הקואליציה. למעשה, חלק גדול מהם יניחו שההתנגדות של המרכז-שמאל לבקשה כזאת היא הוכחה לצביעות: הם סובלניים רק כשמדובר בציבור שלהם, אבל מסרבים לגלות סובלנות כאשר לציבור אחר יש העדפה אחרת. אמרתם שיח של חירשים? אם לא אמרתם, הייתם צריכים לומר. למי שמחפש קטטות, יש כאן כר נרחב לקטטות, למי שמחפש פשרות יש כאן פשרה קלה יחסית, שהציבור יחייה איתה בלי קושי גדול.
