צריך לפתוח בהערת אזהרה: אין שום סיבה להאמין לשמועות על כך שמנהיג ש״ס, אריה דרעי, עומד להיות שר האוצר. אין שום סיבה להאמין לשמועות על כך שמנהיג הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ׳, עומד להיות שר הבטחון. אלה כרגע לא יותר משמועות, ספינים של משא ומתן. חזרו לאחור למשאים ומתנים דומים, ותגלו שכמספר התיקים שחולקו מראש, כך המספר המאוכזבים בדיעבד. בנימין נתניהו ויריב לוין מנוסים מאוד בתהליכים כאלה. גם לדרעי יש לא מעט ניסיון. וגם לסמוטריץ׳ כבר יש קצת. הם מנהיגים ממולחים, שלא בהכרח מגלים לנו מראש מה הם רוצים באמת, מה הם רוצים אבל יתפשרו עליו, ומה הקווים האדומים שאם יחצו לא תהיה קואליציה.
מה דעתכם על ויתור על לימודי ליבה, ושאר ההבטחות הכלכליות של הממשלה הבאה?
והנה עוד הערת אזהרה: המאמר הזה לא נועד לעודד את נתניהו לשלוח את דרעי לאוצר ואת סמוטריץ׳ לביטחון. המצב התקין יותר הוא שהמפלגה הגדולה בגוש תחזיק בתיקים הללו. זה גם המצב שמגלם פחות סיכונים וסיבוכים. אבל הליכוד כבר לא כל כך גדולה, וגם אין לה הרבה אופציות. החרמת נתניהו במפלגות הגוש השני הופכות אותו מסוחר ממולח לאסיר של שותפיו. בלעדיהם, אין לו כלום. מזלו, שבלעדיו גם להם אין כלום. בטח לא לסמוטריץ׳.
את התחזית שלכם למשחקי גביע העולם כבר עדכנתם? בואו לשחק, מעכשיו ועד סוף הטורניר
חשוב מזה: יש הרבה מאוד חסרונות, רובם גלויים לעין, במינוי של דרעי לאוצר ושל סמוטריץ׳ לביטחון. דרעי נעשה מנהיג בזכות דאגתו לקבוצה מסויימת, לא בזכות יכולתו להביט על ישראל בראייה מערכתית של מנהיג לאומי. הוא איש של מגזר. לא טוב להפקיד את הארנק הלאומי בידיו של מגזר. סמוטריץ׳ נעשה מנהיג בזכות התעקשותו על עקרונות, לא בזכות פשרנותו או נכונותו להיות פרגמטי. את מערכת הבחירות האחרונה אנחנו חייבים לסמוטריץ׳. אם היה מסכים לשבת עם מנסור עבאס, לנתניהו היתה קואליציה כבר לפני שנה וחצי. אפשר להלל אותו על עמדתו, או לגנות אותו, כל אחד על פי השקפתו – אבל משרד הבטחון הוא מקום שבו התעקשות על עקרונות יכולה להיות מסוכנת. שלא לדבר על התגובה בעולם למינוי שלו, על היכולת לקיים קשר תקין עם האמריקאים, על מהלכים שעלולים להצית תבערה. סמוטריץ׳ יבוא למשרד הבטחון עם מעט ניסיון והרבה מאוד דעות נחרצות. זה פרופיל בעייתי לשר בטחון, בלשון המעטה.
אבל אחרי שאמרנו את כל זה, הנה הטיעון בעד שני אלה – הקייס בעד מינוי שלהם למשרדי האוצר והבטחון, בעצם לא משנה מי מהם לאיזה מהתיקים. הוא לא נועד לשכנע, הוא נועד להציע דרך חלופית לחשיבה על הפוטנציאל של המינויים האלה לעשות דבר טוב. כן – יש להם פוטנציאל לעשות דבר טוב. וגם למי שבחשבון הסופי מתנגד להם, מוטב לראות את כל התמונה, ולא רק את חלקה.
נפתח בזה: יש הרבה יותר מקרים שבהם תפקידים שינו את המחזיקים בהם, מאשר מקרים הפוכים, שבהם מחזיקי תיקים שינו את התיקים. ההסבר לזה פשוט, כמעט טריוויאלי. מחזיק תיק פוגש את המציאות, והיא כופה עליו התאמות ושינויים, ומענישה אותו בחומרה על התעקשות להתנגש בה. נתניהו למד שיעור כזה כאשר פתח, בכהונתו הראשונה כראש ממשלה, את מנהרת הכותל. הוא היה ראש ממשלה צעיר, לא מנוסה. בספרו החדש הוא מציין שפתח את המנהרה ״בעידודם של ראש העיר החדש של ירושלים, אהוד אולמרט, וראש השכ״כ, עמי איילון״. זו כנראה גרסה קצת מוגזמת, אבל לא מופרכת. בכל מקרה, האחריות לפתיחה הייתה עליו. פתח – וטס לפריז. התוצאה הייתה פרץ אלימות קשה, שפך דם. פתיחת המנהרה הייתה מוצדקת, אבל לא נעשתה בחוכמה. נתניהו, מנהיג חכם, למד את לקח הזהירות.
זה מה שקורה להרבה מאוד שרים בהרבה מאוד תיקים, ובעיקר בתיקים הכי בכירים והכי משפיעים, כמו אוצר ובטחון. אלה תיקים שלטעויות בניהולם יכול להיות מחיר מהיר, קשה, לפעמים קטלני. אלה תיקים שמי שבא אליהם צריך ללמוד מהר מה גבולות התמרון שיש לו, מה היכולת לשנות לעומת העבר, ואיך לשנות. אם דרעי יבוא לאוצר, ואחרי חודשיים ירד דירוג האשראי של ישראל בגלל פעולות שיעשה – המחיר יהיה כבד. אם סמוטריץ׳ ישב בביטחון, יורה על בנייה במקום בעייתי בשטחים, או על הריסת בנייה בשטחים, והתוצאה תהיה התלקחות – המחיר יהיה כבד. במילים אחרות: אלה תיקים שבהם האידיאולוגיה פוגשת ריאליה. אלה תיקים שבהם מנהיגים חכמים לומדים שיעור חדש וחשוב, גם בצניעות וגם באחריות, או נכשלים בתפקידם.
זהו – זה בעצם הקייס בעד דרעי וסמוטריץ׳. הוא בנוי על שלוש קומות. ראשונה – שניהם חכמים. שניהם ירצו להצליח. שנייה – כדי להצליח שניהם ייאלצו לאפסן חלק ניכר מהשאיפות, ההבטחות, העקרונות שלהם, ולהתמודד עם מציאות מורכבת שדורשת הרבה יותר פשרות מאשר עיקשויות. שלישית – וזו הקומה החשובה ביותר: אם משרדי הבטחון והאוצר ילמדו את דרעי וסמוטריץ׳ שיעור באחריות לאומית זה יהיה לטובתה של ישראל. שניהם מנהיגים של ציבור גדול, אבל לשניהם יש עבר שהמוקד שלו הוא מלחמה למען המגזר שלהם – תקציבים מגזריים, פרויקטים מגזריים, עקרונות מגזריים, שאיפות מגזריות – ולא ניסיונות לפתור בעיות של מדינת ישראל. המשרדים הגדולים יאפשרו להם להרחיב את מנעד הפעילות שלהם. להיות מנהיגים של הכלל.
בעצם, גם זה לא מדויק. דרעי עשה לא מעט כמנכ״ל משרד הפנים וכשר הפנים לשיפור השירות לכלל האזרחים. הוא קידם ענייני מגזר, אבל לצד זאת ערך רפורמות חשובות שהביאו תועלת לכלל. סמוטריץ׳, כשר תחבורה, היה כנראה שר יעיל ומוצלח. כך לפחות נוצר הרושם, אם כי כהונתו הייתה קצרה מכדי לשפוט באמת. מותר להניח שגם הוא עשה דבר או שניים לטובת המגזר שלו, והעקרונות שלו, אפילו כשר התחבורה. אבל כנראה שמגיע לו קרדיט גם על רצינות בלימוד בעיות התחבורה של ישראל, ובכוונה למצוא להן מזור.
קחו את הכהונות האלה, והכפילו את משמעותן פי כמה וכמה. משרד הפנים זה דבר חשוב, אבל מחיר הטעות בניהולו לא גדול, לא מיידי. משרד התחבורה זה דבר חשוב, אבל מחיר הטעות בניהולו לא גדול, לא מיידי. באוצר ובביטחון אין שוליים לטעות. אין שוליים לשטיקים. או שמבינים את זה מראש, ומתנהלים בהתאם, או שחוטפים מקלחת קרה מהמציאות. לישראל עדיפה כמובן האפשרות הראשונה. לישראל ייטב אם שריה יבינו מראש שהצהרות לחוד ומעשים לחוד, שעקרונות לחוד ומציאות לחוד. וייטב לה אם דווקא שני מנהיגים מגזריים יעמיסו על גבם את האחריות למדיניות לאומית. כאמור, לתיקים כבדים יש נטייה לשנות את מי שמחזיק בהם. כלומר, דרעי לאוצר וסמוטריץ׳ לביטחון, או להפך, זה לא רק סכנה שהשרים ישנו את המשרדים – אלא גם הזדמנות שהמשרדים ישנו את השרים. אולי – אולי – בזכות האחריות שתוטל עליהם נרוויח את דרעי ואת סמוטריץ׳ כמנהיגים של הכלל, ולא של המגזר.
השתכנעתם? מן הסתם יש שכן, ויש שלא, ויש שחשבו מראש שהם האנשים הנכונים למשרדים הללו. כך או כך, החיים הפוליטיים מורכבים. וזה הימור שיש בו סיכון למשהו, שקשה להכחיש, אבל גם סיכוי למשהו, שכדאי לזהות.
