לרוב הפעולות שעושות כרגע המפלגות, ובעיקר מפלגות הימין – יש מטרה אחת: להעלות את אחוזי ההצבעה בקרב הקהלים ה"ביתיים" שלהן. נתניהו הוא הדוגמא המובהקת: יו"ר הליכוד מסתובב כבר חודשיים בקופסת זכוכית ניידת ברחבי הארץ, תחת סיסמאות שמבהילות מאסונות אם לא יעלה לשלטון אחרי הבחירות. לא כדי לשכנע מתלבטים, או להעביר קולות ממפלגות אחרות למפלגתו, אלא כדי שמצביעים פוטנציאליים ששקלו להשאר בבית – יגיעו לקלפי, וישימו בה פתק מחל.
הטקטיקה הזאת משקפת הבנה נכונה של מפת המנדטים, אבל לא בהכרח של הגורמים לה. אכן, כשליש מהאוכלוסיה לא מתכוונת להצביע. מחקר מקיף שערכנו לאורך זמן, במדגם אינטרנטי של 1,201 איש, מגלה צפי לשיעור הצבעה דומה לזה של בחירות 2021 - כ-67%. עובדה נכונה נוספת היא שרובם ימניים. כמעט ואין אנשי שמאל בקרב הלא מצביעים: 53% משייכים את עצמם לימין, 31% למרכז הפוליטי ורק 5% לשמאל (היתר סירבו להשיב). כלומר, השמאל בעצם ממצה את אחוזי ההצבעה שלו. הלא-מצביעים, הם פוטנציאל לימין והמרכז.
אולם, נתוני המחקר מגלים, לדעתנו, חוסר הבנה (או התעקשות להתחמק) מהסיבות האמיתיות להחלטה של כ-2 המיליונים הללו שלא ללכת לקלפיות. לשם הסבר, אנחנו מבקשים להציג עוד כמה נתונים שעלו מהמחקר שיצאנו אליו בתחילת מערכת הבחירות.
קבוצת האוכלוסיה שלא מתכוונת להצביע כוללת קצת יותר נשים (54%), ושיעור גבוה של צעירים עד גיל 29 (41%), בעלי הכנסה נמוכה (39%) ובעלי השכלה בינונית ומטה (53%). עדתית, 42% מגדירים את עצמם מזרחים או ספרדים, 10% כבעלי מוצא מעורב ורק 29% אשכנזים (היתר לא השיבו). רוב הציבור שלא מתכוון להצביע מרוכז בפריפריה, ובשכיחות גבוהה יותר בערים בדירוג סוציואקונומי 3-5.
מדובר בקבוצה מובחנת של בני מעמד חברתי וכלכלי נמוך, ולא רק הנתונים הדמוגרפיים מאחדים ביניהם. כשהחלטנו לבדוק לעומק את הסיבות לאי-הצבעה, הוספנו לשאלונים שלנו גם שאלות הערכה סובייקטיביות, לגבי מצבם הכלכלי של הנשאלים, הציפיות לעתידם והתחושות כלפי מוסדות המדינה. גם כאן, ההבדלים בתשובות בין אלה שמתכוונים להצביע בבחירות לאלה שלא – חדים וברורים.
הלא-מצביעים מעריכים את מצבם הכלכלי כגרוע גם באופן סובייקטיבי, וכשנשאלו לגבי העתיד, הם נטו להעריך שמצבם הכלכלי לא ישתפר. רק רבע מהם מאמינים שעתיד ילדיהם בישראל יהיה טוב משלהם (לעומת 36% בקרב המצביעים). לשאלה איזה נושאי מדיניות חשובים להם, 48% מהלא-מצביעים השיבו שיוקר המחיה הוא הנושא החשוב ביותר, וכמעט איש לא התעניין בנושאים ביטחוניים או במעמד המערכת המשפטית (לעומת אלה שכן מתכוונים להצביע).
אולי חשוב וכואב מכך, ניכר היטב שהיחס, הקשר והגאווה במדינת ישראל חלשים יותר בקרב מי שלא מתכננים להצביע. בקבוצה הזאת יגלו פחות גאווה ביחס להישגים ישראליים בספורט או במדע, למשל. רק 57% מהם הצהירו כי הם מעוניינים שילדיהם יתגייסו לשירות משמעותי בצה"ל, לעומת 76% בקרב מי שמתכננים להצביע בבחירות. 38% מהם שוקלים להגר מישראל, לעומת 25% בקרב מי שיצביעו בבחירות. בשאלות נוספות, הם מגלים נכונות פחותה לתרום למדינה בדרכים שונות.
תחושת הניכור מהמדינה ומוסדותיה מתבטאת גם במידת האמון במשטרה ובבתי המשפט (69% מהם לא מאמינים שאזרחים זוכים ליחס שוויוני מהמשטרה, ו-63% מבתי המשפט), ובתחושת חוסר מסוגלות להשפיע על הנעשה במדינה (רק 16% מרגישים שביכולתם להשפיע על הממשלה, לעומת 37% בקרב המצביעים). יחס לא רחוק מזה מתבטא כלפי הפוליטיקאים - 59% בקרב הלא-מצביעים השיבו שכל הפוליטיקאים מושחתים בעיניהם, ובמידה זהה. בפשטות, חוסר הנכונות להצביע הוא נחלתה של כשליש מהאוכלוסיה, כמעט כולה בימין והימין הרך, והוא בקורלציה עם אובדן אמון במערכות השלטון, ומצב כלכלי נמוך.
אומנם, בכל העולם קבוצות מהפריפריה הכלכלית והחברתית נוטות להצביע בשיעורים נמוכים יותר, ועדיין נדמה לנו שהמצב הישראלי ייחודי. בתוך 20 השנים האחרונות, שיעור ההצבעה הכללי בבחירות בארץ ירד בכ-10%, פחות או יותר. בבחירות 1999 השיעור עמד על 78.7%. בבחירות האחרונות, הוא עמד על 67.2%. נכון, מדובר בתהליך איטי וארוך שהיו בו עליות וירידות, ועדיין המספרים מדברים בעד עצמם.
אם נסתכל על "קבוצות הסיכון" לאי-הצבעה, בהתאם לפרופיל שעולה מהמחקר שלנו, נגלה צניחה דרמטית עוד יותר באחוזי ההצבעה, שעשויה לגרום לנו להניח שמבט בשיעורי ההצבעה הכללים ממסך מעט את התופעה האמיתית. לפי נתוני וועדת הבחירות, בבת ים הצביעו ב-1999 בשיעור של 70%, ב-2015 בשיעור של 56%, ב-2020 הצביעו 52.2% ובמרץ 2021 48.6%. בטבריה – 74% הצביעו ב-1999, אבל רק 61% ב2015, ורק 55.7% ב-2021. בבאר שבע – 71% הצבעה ב-1999, אבל 55.5% ב-2021. אלה כמובן, רק כמה דוגמאות. באזורים מבוססים, לשם השוואה, המצב אחר לגמרי: בכפר סבא עמד שיעור ההצבעה בבחירות האחרונות על 70%, בהוד השרון - 74%, בגבעתיים 69% וקרית אונו 73%.
כדאי, בהקשר הזה, לזכור עובדה נוספת שגורמת לנו להניח שהפערים החברתיים בישראל משתקפים באופן חד עוד יותר בשיעורי ההצבעה: בכל רגע נתון כמיליון ישראלים נמצאים בחו"ל לטיולים, לימודים או נסיעות עבודה, וכשזה קורה בזמן הבחירות - הם אינם מצביעים. מטבע הדברים, מרבית הנעדרים מהארץ מהטעמים הללו הם דווקא מאוכלוסיות מבוססות, ולכן הפערים האמיתיים בנכונות להצביע בין קבוצות האוכלוסיה הם כנראה מעט משמעותיים יותר.
בראייה פוליטית, אפשר לומר שקבוצת הלא-מצביעים ההולכת וגדלה היא אחת הסיבות למשבר הפוליטי המתמשך. רוב הציבור הישראלי, בשיעורים עצומים, מגדיר עצמו ימני. למרות זאת, זה שלוש שנים, האגף הימני במפה הפוליטית לא מצליח להגיע למספר קולות מספיק כדי להחזיק בשלטון לאורך זמן. מספרי ה"פורשים" מההצבעה לא מספקים את הסיבה המלאה לאובדן הזה, אבל הם כנראה חלק לא מבוטל מהתמונה.
סיבותיהם להחלטה להפסיק להצביע בבחירות כנראה רבות ומגוונות, אבל די ברור מה הן לא כוללות. בשיח הקמפיינים הפוליטיים, הקריאה הנפוצה ללא-מצביעים עוסקת בניסיון להלעיג את ההחלטה שלהם לוותר על הצבעה, או לזעום עליה. הנארטיב אומר: אנא צאו מאדישותכם, וותרו על חצי שעת רביצה בים ביום הבחירות והשקיעו מעט בעמידה בתורים של הקלפי לטובת המחנה הפוליטי שאתם משתייכים אליו (בדרך-כלל, מחנה הימין). מדובר, לדעתנו, בכישלון משמעותי בהבנת התופעה של אי-הצבעה. אין מדובר בעצלנים, אלא באנשים שלא ינקפו אצבע לטובת אף מחנה פוליטי, מהטעם שהם לא רואים עצמם כמשתייכים לאף מחנה.
כששאלנו ישירות – מדוע אינכם מצביעים – נענינו כך: 52% השיבו שהם לא מאמינים לפוליטיקאים, 45% שהמצב בכל מקרה יישאר כפי שהוא, 38% השיבו שנמאס להצביע שוב ושוב, 32% השיבו שאף מפלגה לא מייצגת אותם ו-12% אמרו שהם מאוכזבים מהמפלגה שלה הצביעו בעבר, אבל לא רוצים להצביע למפלגה אחרת (נשאלים יכלו להשיב מספר תשובות יחד). רק אחוזים בודדים השיבו שהם מעדיפים לבלות ביום הבחירות, שהם מתוסכלים מהתורים הארוכים לקלפי או שאינם יודעים איפה הם אמורים להצביע.
יהיה עמוס גם הפעם? חוף הים בתל אביב ביום הבחירות האחרון, מארס 2021 (צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90)
איננו יודעים האם המפלגות הפוליטיות נכשלות בהבנת סיבות העומק לאי-הצבעה, או מעדיפות להדחיק אותן בשיח הציבורי. לאחר שיחות רבות עם אלה שאינם מתכוונים לבחור ב-1 בנובמבר, היינו מתארים את סיבותיהם כנעות בין מחאה כלפי הפוליטיקאים כולם, או אדישות כלפי חברה מנוכרת להם, שנובעת מייאוש ותחושת חוסר אונים.
ייתכן שאחת המפלגות תוכל להגדיל באופן מסויים את שיעורי ההצבעה במעוזיה עד הבחירות, אם תצליח להציע להם תחושת השפעה; אבל את המשבר החברתי שמוביל לדחיקת קבוצת האוכלוסייה הזאת החוצה מהמשחק הפוליטי בישראל – למרבה הצער, גם הפוליטיקאים המוכשרים ביותר, לא ייפתרו בשבוע וחצי.
