ספין הוא מושג במכניקת הקוונטים. זו תכונה של חלקיקים יסודיים, כמו מסה ומטען חשמלי. כך שהפיזיקאים שעוסקים בפיתוח תוכנית הגרעין של איראן נדרשים לספין – ובמקביל אליהם, גם המנהיגים שמנסים לעצור אותם, בישראל ובמקומות אחרים, נדרשים לספין. אלה עוסקים בספין פיזיקלי, ואלה עוסקים בספין מדיני ופוליטי. וככל שמתקרבת האפשרות של הסכם גרעין עם איראן, כך מגביר הספין (הפוליטי) את מהירות סחרורו (הספין הפיזיקלי לא משנה את מהירותו, כי אין לו ״מהירות״ במובן היומיומי שלנו).
יש לנו עשר שאלות חשובות על הסכם הגרעין המתגבש עם איראן: אולי יש לכם תשובות?
בפיזיקה, לכל ספין יש כיוון. האם הספין הוא ״ימינה״ או ״שמאלה״. כאשר אלקטרון עובר בשדה מגנטי, הוא יכול להידחף בכיוון השדה או נגד כיוון השדה. גם ישראל של בחירות 2022 היא סוג של שדה מגנטי, שבו לכל ספין יש כיוון. במקרה שלנו, בכיוון נתניהו או נגד כיוון נתניהו. זה נכון גם במקרה של הנושא האיראני. שננסה להתיר כאן באמצעות פירוק הספין למרכיביו:
ספין בכיוון השדה (כלומר, בעד נתניהו): כשהוא היה ראש ממשלה, הוא נלחם כמו אריה נגד הסכם הגרעין, ולא היסס להתעמת עם הממשל האמריקאי סביב נושא קריטי לביטחונה ולשרידותה של מדינת ישראל.
למה זה ספין? נתניהו אכן נלחם כמו אריה, וגם נכשל כמו אריה. המלחמה שלו לא מנעה חתימת הסכם. היא אולי מנעה אפשרות לרווח ישראלי מהצד לאחר חתימת ההסכם, בדמות סיוע מוגדל מסוגים שונים. וגם: היא הניעה מהלכים שתועלתם נראית מפוקפקת בדיעבד.
ספין נגד כיוון השדה (כלומר, נגד נתניהו): בגלל נתניהו בוטל הסכם הגרעין, מה שקירב את האיראנים לפצצה. מוטב היה לקבל את ההסכם ולהיבנות ממנו, ולא להילחם נגדו.
למה זה ספין? משום שנתניהו לא היה היחיד נגד ההסכם (של 2015). רוב ראשי המפלגות שהיום צועקים נגד נתניהו התנגדו בעצמם להסכם. נכון – חלקם חשבו שנתניהו מגזים בעוצמת המלחמה שלו נגד האמריקאים, אבל זה לא בגלל שחשבו שההסכם טוב, זה בגלל שחשבו שאין ברירה אלא לקבל אותו כעובדה מוגמרת. בעניין הזה, דווקא נתניהו צדק: הוא נלחם והוכיח שההסכם אינו עובדה מוגמרת, אלא משהו שניתן לשינוי. האם היה טוב לשנות אותו?
ספין בכיוון השדה (כלומר, בעד נתניהו): מרוב שלפיד ובנט רצו לשמור על יחסים טובים, האמריקאים הרדימו אותם ומאחורי גבם התקדמו להסכם.
למה זה ספין? כי אותו דבר קרה לנתניהו. ואולי גרוע יותר – אותו דבר, רק בלי היחסים הטובים.
ספין נגד כיוון השדה (כלומר, נגד נתניהו): אם ההסכם מ-2015 היה נשאר על כנו מצבה של ישראל היה היום הרבה יותר טוב.
למה זה ספין? כי אין שום דרך לדעת מה היה קורה אם ההסכם היה נותר על כנו. אולי איראן הייתה מאטה את התוכנית, אולי הייתה מאיצה אותה בסתר, אולי הייתה נהנית מתזרים מזומנים שהיה מוביל אותה למדיניות יותר תוקפנית, אולי הייתה מבטלת בעצמה את ההסכם בתירוץ כזה או אחר. אפשר בהחלט לטעון שהאסטרטגיה הישראלית של חתירה לביטול ההסכם הייתה שגויה, אבל נתניהו לא חתר רק לביטול ההסכם. הוא חתר לביטול ההסכם ולחץ מקסימלי על איראן. החלק השני לא קרה, ולכן החלק הראשון התברר בדיעבד כלא מספק.
למשרד שלכם מצטרפות עובדות חרדיות. כמה תתחשבו בהן? בואו להתמודד עם האתגר החרדי
ספין בכיוון השדה (כלומר, בעד נתניהו): זה בעצם הספין שעושה נתניהו עצמו. ״ההסכם הנוכחי גרוע פי כמה מההסכם הקודם״.
למה זה ספין? אם נתניהו לא היה חותר לביטול ההסכם הקודם (הפחות גרוע), לא היה צורך בהסכם הנוכחי (היותר גרוע). אגב, במקרה הזה הספין הוא גם נגד האמריקאים – שחותמים על הסכם יותר גרוע (כי הנשיא הקודם ביטל בהשפעת נתניהו את ההסכם הפחות גרוע), וגם נגד הממשלה המכהנת – שמשלימה בלי קרב קשה עם הסכם גרוע יותר (אולי משום שראשיה מניחים שאם לא תשלים, בעוד שנתיים יהיה הסכם עוד יותר גרוע מהגרוע, כמו שקרה לנתניהו).
ספין נגד כיוון השדה (כלומר, נגד נתניהו): נתניהו עשה שיקולים פוליטיים. הוא התקוטט עם הנשיא אובמה כדי לנצח בבחירות בישראל, ועכשיו הוא מותח ביקורת על לפיד כדי לנצח בבחירות בישראל.
למה זה ספין? נתניהו מזהיר מסכנת הגרעין האיראני לפני, אחרי, ותוך כדי בחירות. האם יש לו שיקולים פוליטיים? בטח שיש. כמו לכל פוליטיקאי. אבל כדאי להיות הגונים: האם התמונה של לפיד יושב עם ראש המוסד לא יצאה לתקשורת מסיבה פוליטית? האם לתמונות של גנץ מבקר בבסיס הפיקוד של סנטקום אין ערך פוליטי? הנה הצעה: בואו ניתן קרדיט לכולם. גם נתניהו, גם לפיד, גם גנץ, באמת לא רוצים שיהיה לאיראן נשק גרעיני. שלושתם עושים כמיטב יכולתם לפעול כהבנתם כדי למנוע מציאות כזאת. שלושתם גם עושים על הדרך קצת פוליטיקה.
אפשר להמשיך בזה עוד, אבל העיקרון ברור. ישראל ניסתה בעימות - שיטת נתניהו. ישראל ניסתה בנחמדות - שיטת בנט-לפיד. התוצאה די דומה, בפער של כמה שנים. השאלה אם יש או אין הסכם עם איראן תלויה קודם כל באמריקאים ובאיראנים. ישראל יכולה ללחוץ, לשכנע, להצביע על סעיף בעייתי, לבקש בטחונות וערבויות. אבל היא לא הגורם הקובע. ישראל יכולה להתפתל בספינים פוליטיים כדי להצביע על אשמים, אמיתיים או מדומים, בכך שלאיראן יהיה או לא יהיה נשק גרעיני, אבל האמת היא ש-א. זה לא כל כך משנה אם ״נתניהו אשם״ או אם ״לפיד אשם״. לפעמים הפוליטיקה היא בקושי הערת שוליים למציאות, וזה אחד מהמקרים הללו. מה שמשנה זה האם לאיראן יהיה נשק גרעיני. ועוד משהו – ב. לא נתניהו אשם ולא לפיד אשם. אשמים האיראנים שמפתחים נשק גרעיני, ואשמות המעצמות שמדברות הרבה ועושות לא הרבה כדי למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני. ישראל לא צריכה לעסוק בהלקאה עצמית מול מציאות שאינה פרי מדיניות שלה, אלא פרי מדיניות של גורמים אחרים, שאין לה שליטה עליהם, ויש לה רק יכולת מוגבלת להשפיע עליהם.
קרב הבלימה: באיזו דרך על ישראל לפעול נגד ההסכם עם איראן?@roysharon11 | @MoavVardi | @RonenManelis | @gilicohen10 | @DovGilHar #השבוע pic.twitter.com/F6kgChRv82
— כאן חדשות (@kann_news) August 26, 2022
מכל זה נגזרות כמה מסקנות שאין מהן מנוס
הראשונה: ישראל צריכה להיערך לאפשרות של הסכם ולמשמעויותיו. היא צריכה להחליט, בין השאר, מה היא רוצה במציאות של הסכם: האם היא שוב חותרת לביטול שלו, או שמא היא מחליטה לקבל אותו כעובדה מוגמרת, ומנסה להפיק מהמצב החדש את המירב האפשרי. השאלה מה היא רוצה תקבע, בין השאר, כמה חזק להילחם בו. אם רוצים ביטול שלו, יש טעם להילחם חזק, בתקווה שחילופי ממשל יובילו לביטול (כמו בפעם הקודמת).
השנייה: ישראל צריכה לבחון ברצינות האם יש לה דרך ריאלית למנוע גרעין איראני גם במציאות של הסכם. נכון, זו הדוקטרינה של ישראל – מניעת נשק גרעיני ממדינות יריבות. אבל לדוקטרינה אין משמעות אם אי אפשר עוד ליישם אותה, אלא במחיר בלתי נסבל (כמובן, ישראל יכולה להחליט שאינה יכולה למנוע, אבל היא יכולה לעכב, בתקווה שהעיכוב יוליד הזדמנויות חדשות למניעה. זו טקטיקה שיש הבדל בינה ובין בחירה ב״מניעה בכל מחיר״).
השלישית: ישראל צריכה להרהר בשאלה מה תעשה במקרה שלאיראן יהיה נשק גרעיני. זה המקרה שבו דוקטרינה א (נכנה אותה ״דוקטרינת בגין״) נכשלת, וצריך דוקטרינה ב. היערכות ביטחונית, מדינית, חברתית, למציאות חדשה.
