אני לא יכולה לספור את כמות ההודעות שקיבלתי בזמן מורט העצבים של אימות הידיעה. כולם נוסחו באופן זהה: "מת אב ומת אלול?", כאילו היה לי זמן לענות.
השדרנים מצטטים משיריו "מוזיקה ללב היא חודרת", "את אותו הבוקר לא אשכח" ואני עובדת במרץ ואולי גם בהלם. בחודשים האחרונים היו הרבה שמועות על מצבו הבריאותי של צביקה וכל דבר הקפיץ אותנו. במארס האחרון הוא אושפז בגלל קלקול קיבה וכששאלתי לשלומו כתב לי "אל תדאגי, הכול בסדר. רק אוכל לא טוב".
נפרדים מהמאסטרו | האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"
האיש שהיה גאון מוסיקלי והמציא את החיבור בין הקלאסי לרוק והפופ. שעבר כאן דרך ארוכה, לא תמיד קלה. כזאת שידעה עליות ומורדות, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. אחד המלחינים והמוזיקאים הגדולים.
צביקה היה מיוחד, לא רק בהופעה החיצונית. האיש הגבוה עם השיער הארוך שעליו התעקש לשמור, הבגדים המנצנצים למרות שלרוב זה שחור, וגם המשקפיים הכהים שהוסיף. כאילו כל החבילה לא הספיקה.
יש כאלה שאמרו שהוא פאתטי, לצביקה זה לא הפריע. הוא אהב את התדמית שיצר, אפילו החזיק נהג ולא כי היה חייב. הוא היה מיוחד בהומור שלו, הוא ידע לצחוק גם על עצמו ומאוד דאג לא להעליב אחרים. הוא היה מיוחד ביכולת שלו לתחזק קשרים - כל כתבי התרבות היו מקבלים ממנו שיר לשבת ומידי פעם ווטסאפים עם שירים שלו, שחס וחלילה לא נשכח אותו. ומה שהיה מדהים בעיניי זה שהוא תמיד ענה. ובנועם. הוא היה נגיש.
צביקה אהב את הבמה. היא נתנה לו להרגיש חשוב, אהוב. השיר "דיווה" שהלחין וזכה באירוויזיון, עשה אותו מאושר באמת והחזיר אותו למרכז תשומת הלב. למקום שהוא הכי אהב להיות בו. כי אם מישהו שכח, זה צביקה פיק, הגאון המוסיקלי חתום על ההצלחה הזאת.
האירוע המקולל ב-2018 השאיר צביקה אחר. צביקה שהוא לא היה רוצה שנזכור. דמיינתי את הלוויה שלו אחרת, קצת יותר כמוהו – גדולה מהחיים. כזאת שכל מעריציו יוכלו לחלוק לו כבוד אחרון ולהרעיף עליו את כל האהבה שהחזיקה אותו בחיים ואולי הייתה חסרה לו בזמן האחרון.