1.
צריך לקוות שיאיר לפיד יהיה ראש ממשלה מצוין, בפרק הזמן הקצר, או הארוך יותר (אם שוב לא תהיה הכרעה), שיכהן. צריך לקוות שיהיה, ואין סיבה להניח שלא יהיה. הוא הצטיין כמעט בכל דבר שעשה (תפקיד שר האוצר היה החריג ולא לטובה). מצד שני, לא כדאי להתבלבל. ביומיים האחרונים מתנהל איזה שיח שעיקרו ״מגיע לו״. כאילו, ללפיד מגיע איזה צ׳ופר של כהונה קצרה, הגשמת חלום, על העבודה המסורה והיעילה שעשה בהקמת ותחזוק ממשלה בלתי אפשרית.
נתניהו, לפיד, בנט או גנץ? מי הכי מתאים להיות ראש הממשלה?
תגידו, מה אתם חושבים על מחאת הדיור? עוד יש לזה סיכוי?
מגיע לו באמת – שבחים, הערכה, תמיכה. כמובן, מכל מי שמרוצים ממה שעשה, ויש גם הרבה שאינם מרוצים. אבל לא מגיע לאף אחד להיות ראש ממשלה. זה תפקיד חשוב מכדי שישמש כצ׳ופר למישהו על משהו. זה תפקיד שהוא שלנו, ולא של המחזיק בו. זה תפקיד שאי אפשר להחזיק בקופה של משחק ״בואו להגשים חלום״.
ולא, לפיד לא אשם שהשיח הזה מתנהל. לפיד מן הסתם יודע שאין מגיע לו בהקשר לתפקיד ראש הממשלה. כך שההערה הזאת לא מכוונת אליו, היא מכוונת אלינו. לקראת סיבוב חמישי של בחירות, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו – הבוחרים – ננסח לעצמנו מחדש ציפיות, סדרי עדיפויות, ניזכר מחדש מדוע מתקיימת מערכת פוליטית ומה תפקידה. קודם כל, תפקידה להגשים את החלום שלנו. מה החלום שלנו? אוהו, הנה נושא שיהיה קשה להסכים עליו.
2.
החלום שלי הוא מערכת שלטונית שלא אדרש להיזכר בה יותר מפעם-פעמיים בחודש, וגם זה לא הכרחי. החלום שלי הוא מערכת שלטונית שאינה מכונת רעש, אלא מכונה יעילה שמשרה שקט. המערכת הישראל (וצריך לומר, ישראל אינה יחידה בעניין הזה) היא מכונת רעש. כל שעה היא מייצרת כותרות, כל שבוע משברים, כל חודש הפתעות, כל שנה בחירות. המערכת הישראלית היא מערכת שמבזבזת את זמנם של הישראלים. מאלצת אותם לנטוש את היפה והחשוב ולעסוק במכוער ובטפל.
מי שהיה אתמול בדוכני שבוע הספר בתל אביב, יכול היה לראות אותם מתרוקנים בשעות הערב, כמעט ננטשים. הפוליטיקאים קלקלו את החגיגה עם הדרמה המתוסרטת שלהם. ולא – ברור שנפתלי בנט ויאיר לפיד לא יכלו לדחות את ההודעה עד לאחר שבוע הספר, או עד לאחר פסטיבל אחר. ומצד שני – ברור שאנחנו, הישראלים, לא יכולים להמשיך לבזבז כך את זמננו על מכונת הרעש הפוליטית שלא מפסיקה לייצר מהומה על לא מאומה.
3.
הנה הצעה: נסו להחליט מהר למי בכוונתכם להצביע, והתפנו לעיסוקיכם.
ועוד הצעה: החליטו לא להחליט עד שבוע לפני הבחירות, והתפנו לעיסוקיכם.
אם אתם לא עסקנים פוליטיים, אם אתם לא פעילי מפלגה נמרצים, אם אין לכם עניין להתמודד, אל תתנו למכונת הרעש להפריע לכם בארבעת החודשים הקרובים לעסוק במה שיקר לכם. תאמרו: אבל חשוב לאזרח המתעניין ולאזרחית המתעניינת לעקוב, להבין, להתעדכן. נאמר: נכון, במערכת נורמלית זה חשוב. כאשר יש בחירות פעם בשלוש או ארבע שנים זה אפשרי. אבל זה לא אפשרי במצב של בחירות כל שנה, כאשר לכל מערכת בחירות קודמת דרמה של ארבעה חודשים. זה לא אפשרי כאשר המערכת הפוליטית מבקשת את תשומת הלב שלנו לשליש מהזמן. זה לא אפשרי למי שמבינים שלא כל כך חשוב מה יעשה מה בבוקר אורבך כזה או אורבך אחר. זה סתם רעש. הנה הצעה: שימו אוזניות.
4.
לפני שנה, בנט ולפיד ניצחו את נתניהו. הם עשו לו תרגיל פוליטי ממזרי, והצליחו להרכיב קואליציה, שכבר כאשר הוקמה היה ברור שהיא רעועה. צריך לתת להם קרדיט על הצלחתם המסוימת.
לפני יום, נתניהו ניצח את בנט ולפיד. הוא עשה להם חיים קשים, והוכיח להם שפוליטיקה היא משחק שנגמר רק כאשר פורשים ממנו, ושהוא, נתניהו, עוד לא החליט לפרוש. צריך לתת לו קרדיט על נצחונו.
אבל לא צריך לשכוח: בארבע השנים האחרונות נתניהו הוכיח פעמיים שהוא יודע לפרק ממשלות (נתניהו-גנץ ובנט-לפיד) והוכיח רק פעם אחת שהוא יודע להקים ממשלות (נתניהו-גנץ). המלאכה החשובה יותר היא מלאכת ההרכבה. והיא תהיה לנתניהו קשה מאוד, משום שלא נותרו הרבה קוביות בקופסת המשחקים שאפשר לשחק בהן. בוחרי יש עתיד, תקווה חדשה, העבודה, מרצ, ישראל ביתנו – כל אלה ילכו להצביע למי שיצביעו לאחר שיקבלו התחייבות שמנהיגיהם לא ישבו תחת נתניהו, גם אם פירוש הדבר עוד מערכת בחירות, ועוד אחת, ועוד אחת. בעיניהם, הדחת נתניהו היא העדיפות, וכל השאר בא אחריה. לכן, השאלה המעניינת מעכשיו תהיה האם ועד כמה ידחפו מנהיגים של מפלגות נוספות להתחייב לא לשבת עם נתניהו. מה ייעשה בנט, אם יתמודד – האם יתחייב לזה. מה יעשה בני גנץ, שבוודאי ירוץ, ויהיה חשוד עיקרי כמי שאולי עוד מוכן לשבת עם נתניהו.
זה הנתון הבסיסי שאיתו יוצאת ישראל לבחירות: כמחצית מהבוחרים לא סתם ״מעדיפים״ שיהיה מישהו אחר, ולא נתניהו. כמחצית מהבוחרים מציבים כתנאי שיהיה-מה-שיהיה, זה לא יהיה נתניהו. כאוס, ולא נתניהו. ממשלת קרעים רעועה, ולא נתניהו. עוד בחירות, ולא נתניהו. קשה לשחק בלי קוביות. קשה יהיה להכריע את הבחירות האלה.
5.
מכאן עלולה לנבוע הדילמה של נתניהו: האם להקים ממשלת 61 או 62 עם מעט הקוביות שיש. כלומר, בהנחה שגוש הימין-חרדים (ומפלגת הציונות הדתית היא כמעט מפלגה חרדית) מצליח לגייס רוב קטן בכנסת, האם נתניהו ירכיב את ממשלת הרוב הזה, ביודעו שזו תהיה ממשלה שקשה מאוד למשול באמצעותה, קשה מאוד לנהל באמצעותה מדיניות, קשה מאוד לרסן אותה.
התשובה הקלה היא לא, זה לא מה שנתניהו רוצה. הוא רוצה ממשלה שבה תעמוד מפלגה אחת לפחות גם לשמאלו, כמו שהיה אהוד ברק ב-2009, כמו שהיה לפיד ב-2015, כמו שהיה גנץ. אבל בהעדר קוביות, יכול להיות שלא תהיה לו ברירה. הוא יצטרך להקים ממשלה עם מה שיש, ולגלגל את הדילמה לקוביות שנותרו מחוץ למשחק. האם גנץ, לפיד, סער, בנט, איזנקוט, יעמדו מנגד ויתנו למדינה להתנהל באמצעות קואליציה כזאת? קשה לדעת מראש מה יעשו. קשה לדעת מראש מה יחשבו בוחריהם. אבל אפשר לומר מה אומרים בוחריהם כרגע. הם אומרים: תנו להם, ואל תצטרפו אליהם. הם אומרים: תנו להם לנסות, ונראה אותם. הם אומרים: כל דבר, רק לא לחבור לנתניהו. אם אנחנו לא ננצח אותו, אולי המציאות תנצח אותו. אולי בן גביר וסמוטריץ׳ ינצחו אותו. זה מה שהם אומרים.
