עוד רגע היא כנראה מסיימת את תפקידה ההיסטורי. עוד רגע כבר יחל הוויכוח: האם ממשלת בנט-לפיד הייתה הצלחה או כשלון? מצד אחד, ככה וככה, מצד שני, ככה וככה. יהיו שיזכירו רפורמות בכשרות, או קידום מיזמים בתחבורה הציבורית, יהיו שיאמרו שהממשלה החלה בתהליך של הורדת רמת הפשיעה בחברה הערבית, יהיו שיזכירו כל מיני פעולות מסתוריות בסוריה או באיראן. כל אלה חשובים כשלעצמם, אבל טיעון הנגד חזק יותר. זו תמציתו: ממשלה שמחזיקה מעמד רק שנה אחת היא כשלון. נקודה.
אלא אם.
אלא אם מה?
אלא אם הממשלה הזאת עשתה לפחות פעולה אחת מועילה מאוד ובלתי ניתנת לשינוי.
ניתן דוגמה מהעבר הלא מאוד רחוק, גם אם לכמה מאיתנו הוא כבר נראה רחוק. ממשלת אהוד ברק של שנת 1999 הייתה ממשלה שהחזיקה מעמד רק מעט זמן, והוציאה לפועל רק מעט תוכניות. היא גם הותירה למחליפיה, ממשלת אריאל שרון הראשונה, שבר גדול בדמות האינתיפאדה השנייה. ברק נכשל בניסיונו השאפתני להביא להסכם שלום עם הסורים. ברק נכשל בניסיונו המגלומני לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על הדרך, הוא גם קבר את מפלגת העבודה כמפלגת שלטון, אולי לתמיד. אחריו, היא כבר לא התאוששה, ולא התחרתה על הבכורה (למעט, אולי, בתקופת הרצוג-לבני והמחנה הציוני).
כשלון? כמעט כל דבר שעשתה ממשלת ברק היה כשלון. ובכל זאת, יש מי שיאמרו שהייתה הצלחה. מדוע? בזכות מעשה גדול אחד, דרמטי, מועיל, ובלתי ניתן לשינוי. ממשלת ברק הוציאה את ישראל מדרום לבנון. בתנופה, בנחישות, בניצול מיטבי של הכוח השלטוני לשנות מציאות. כמובן, אפשר להתווכח על השאלה אם השינוי היה באמת מועיל. יש מי שסבורים שצריך היה לנהל את המהלך אחרת. יש מי שסבורים שהמהלך הגדול בלבנון הביא לטרגדיה הגדולה של האינתיפאדה.
כבודו של הוויכוח במקומו מונח, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מברק: הוא בא לשנות, ועשה שינוי. ניסה פה, ניסה שם, ניסה בעוד מקום. בניסיונותיו המגושמים לעשות משהו, הותיר אחריו לא מעט כלים מנופצים, ואפשר להאשים אותו בכך שגרם נזק גדול. ומצד שני – הוא לא בזבז את הזמן. בא לעשות – ועשה. לטובה, לרעה, ההיסטוריה תשפוט. אולי בזכות לבנון, תשפוט לטובה.
גם ממשלת נתניהו-גנץ הייתה ממשלה קצרת ימים. ממשלה קצרת ימים וקצרת מעשים. נסו להיזכר במשהו. נזכרים? אה – הסכמי אברהם. לא דבר קטן. האם ממשלת נתניהו-גנץ הייתה כשלון? מבחינה פוליטית, היא בהחלט הייתה כשלון. מטרתה העיקרית בהקמתה הייתה לפתור בעיית משילות, לסיים פרק עגום של מערכות בחירות חוזרות ללא הכרעה. בפועל, לא פתרה את הבעיה שלשם פתרונה קמה. ומצד שני, עשתה מהלך גדול אחר, דרמטי, מועיל ובלתי ניתן לשינוי. ולא חשוב כרגע שהקרדיט הולך לנתניהו ולא לגנץ, ולא חשוב כרגע שהיה לממשלה מזל גדול, בדמותו של נשיא ארה״ב דונלד טראמפ, ולא חשוב שכדי להביא את הסכמי אברהם ויתרו על הבטחות הסיפוח.
הפוליטיקה היא אמנות של ניצול הזדמנויות, ובמבחן הזה ממשלת נתניהו-גנץ עמדה. היא זיהתה הזדמנות, ותפסה אותה בשתי ידיים. בזיכרון הקולקטיבי היא נחרתה ככישלון, אבל נסו לשאול את השאלה הבאה: מה עדיף, שהייתה הממשלה ההיא והיו הסכמי אברהם, או שלא הייתה הממשלה ההיא ולא היו הסכמי אברהם? נדמה שהתשובה מיותרת.
וכן, יכול להיות שהיו הסכמי אברהם גם בלי ממשלת נתניהו-גנץ. יכול להיות. באותה מידה, יכול להיות שהיה מבצע אנטבה גם בלי ממשלת רבין הראשונה, ושהיה שלום עם מצרים בלי ממשלת בגין הראשונה. יכול להיות. אבל הממשלה המכהנת היא זו שמקבלת את הציון לגנאי על כישלונות, ואת הציון לשבח על הצלחות. ממשלת נתניהו-גנץ נכשלה הרבה, והצליחה בדבר אחד שיש לו משמעות היסטורית. ולכן, מותר להציע בזהירות שהייתה קצת פחות כשלון ממה שנדמה.
ממשלת בנט-לפיד תהיה כנראה ממשלה קצרת ימים. ולא רק שתהיה קצרת ימים, ולא תפתור את בעיית המשילות המתגלגלת, ייתכן בהחלט שגם לא תשיג את המטרה העיקרית שלשמה הוקמה: להרחיק את נתניהו מהשלטון לתמיד. בנסיבות האלה, האם יש משהו שאפשר יהיה לזקוף לזכותה? האם יש מעשה כלשהו שאפשר יהיה לומר עליו בדיעבד שבזכותו טוב שקמה?
ברור שכן: המעשה הוא צירופה של רע״ם לקואליציה, והניסיון הראשוני, המוקדם, המסובך, לנרמל את היחסים הפוליטיים של ערביי ישראל עם מדינתם. תאמרו: אבל הניסיון נכשל. זה קצת מוקדם לומר. הניסיון לא בדיוק הצליח, אבל יצר תקדים שאולי אפשר יהיה לבנות עליו בעתיד. תאמרו: זה בדיוק להפך, בגלל הכישלון ייקח עוד הרבה שנים עד שייעשה עוד ניסיון. גם זה מוקדם לומר. מצד אחד, יכול להיות שזה מה שיקרה. מצד שני, לדינמיקה חברתית יש חיים משלה
בשבוע שעבר שמעתי את מנכ״לית מפלגת ימינה מתנצלת בשידור על כך שכינתה את מנסור עבאס ״תומך טרור״ לפני הבחירות. זה היה מעשה במקומו. זה היה מעשה שמשקף את עמדתם של לא מעט יהודים-ישראלים שצפו בעבאס בהשתאות, בהערכה, באמון גובר. במידה רבה, השאלה הקריטית כרגע היא האם עבאס יצליח לגייס קולות גם במערכת הבחירות הבאה. האם יוכיח שעמדתו נתמכת לא רק על ידי יהודים, אלא גם על ידי ערבים.
מנכ"לית מפלגת ימינה סטלה ויינשטיין חוזרת בה מציוץ שכתבה בשנה שעברה, בו כינתה את ח"כ מנסור עבאס "תומך טרור": "הוא בשורה לערביי ישראל. צריך לדעת גם מתי להתנצל. לא הכרתי אותו. אחרי היכרות איתו - הוא בהחלט לא תומך טרור"@KalmanLiebskind @asaf_lib #קלמןליברמן pic.twitter.com/kM6fV8yWaZ
— כאן | רשת ב (@ReshetBet) June 14, 2022
כך או כך, זה כנראה המעשה הגדול היחיד שעשתה הממשלה הזאת (כמובן, אם לא יקרה משהו דרמטי מעכשיו ועד יום הבחירות שאיננו יודעים עדיין מתי יבוא). זה המעשה שעליו תשפוט אותה ההיסטוריה. וכמו במקרה של היציאה מלבנון, זה לא יקרה מהר, ולא יקרה בהסכמה כללית. זה יהיה ויכוח. אפשר בהחלט להתחיל בו כבר כעת.